זהירות ארוך
אליפות ישראל הפתוחה במסלולי אתגר לצוותים: כמו שסיפרתי לכם כבר, ולא נראה לי שמישהו קרא, יצאנו לתחרות אתגר ארצית אי שם בצפון המאוד רחוק. אחרי נסיעה מייבשת של כ-10 שעות (כי עצרנו לאסוף קבוצה במצפה רמון וגם כי כל הזמן עצרנו להפסקות) נכנסנו למתחם של הבריכה העירונית של קריית שמונה. איזה בריכה יש להם, שיהיו בריאים. בכלליות, השתתפו בתחרות 66 קבוצות בקטגוריות גיל שונות: ז`-ח`, ט`-י`, יא`-יב`, בוגרים, צבא והפעם גם קבוצות מפגרים. אנחנו התחרנו בעוד 8 קבוצות מכל רחבי הארץ: רמת גן, עכשיו, שוהם, אריאל, קריית שמונה, אשדוד (שהיו בעצם המתחרים העיקריים והנצחיים שלנו) ועוד. סליחה אם מישהו יודע על עוד יישוב ואני לא יודעת עליו. ישנו כאמור במתחם הבריכה, על הדשא, כשלכל יישוב הוקצה מקום. היה די קריר בלילה, ואפילו ירד גשם מה שגרם לנו קצת לחשוש, כי אנחנו לא רגילים כלכך לתנאי מזג האויר האלו. לאחר בערך 4 שעות שינה, הקימו אותנו בארבע וחצי בבוקר לחושך ולקור מקפיא פשוט, קור שאי אפשר אפילו לחשוב בו. היו אנשים שהתחילו לרוץ ולעשות מתיחות במטרה להתחמם, אך מאחר שידענו שיהיה לפחות שעתיים עד שנתחיל את המסלול, וגם אנחנו מתחילים במסלול קייקים במים, אז לא טרחנו כלכך. הגענו למקום ההתחלה, לא זכור לי שם האתר, זה לא היה הקייקים של כפר בלום, מקום צפונית לו. אנחנו מצויים עמוק עמוק בטרואמה של הקור, ושל העובדה המעציבה שאוטוטו אנחנו צריכים להכנס למים אבל התגברנו. קצת לפני ההתחלה וקצת אחרי התדרוך, סיפרו לנו על ``משימת מנהל האליפות`` אין לי מושג איך מבטאים את זה ואני מניחה שגם הם לא יודעים, אבל בקיצור, המשימה די מקסימה. אנחנו מקבלים ביצה. כן, משהו שהתרנגולת מטילה, ועליה מוטבע מספר הקבוצה שלנו - 309, אם זה מעניין מישהו ועלינו לשמור עליה שלא תישבר לכל אורך המסלול. פשוט וקל. אם נצליח, יורידו לנו 12 דקות מהזמן הסופי ואם הוא תישבר מתישהו, יוסיפו לנו 12 דקות. חמוד, לא. בקיצקיצור, יצאנו לדרך. מסלול המים היה די ארוך. באמת שכן. לא היינו בדיוק בקייק, אלא יותר שתי סירות של ארבעה אנשים כך התפצלנו לשלושה בנים ובת בסירה (היה צריך בקבוצה מינימום שתי בנות ושישה בנים) נתקענו המון בצדדים, עד שהצלחנו לשלוט על הסירה, ואז תפסנו ספרינט ועקפנו אפילו עוד קבוצות שהחלו לפנינו (בין כל קבוצה וקבוצה היה הפרש של חמש דקות). לאחר מכן, מיד שני בנים קפצו לטפס על קיר הטיפוס שממוקם בסוף המסלול של כפר בלום (התחברנו אליו איכשהו) הקיר, היה לדעתי ממש בדיחה. יכול להיות שזה בגלל שיש לנו קיר באילת, שם המסלולים קשים יותר, וקיר שכל האבנים מונחות בו ואין שום מקום למחשבה על מרווחים ריקים, הוא די קל במושגי מטפסים. ריצה קלה לאופניים, ואז תחילת מסלול של בערך 7-8 קמ`. מסלול מדהים מדהים ביופיו. כל המרחבים הירוקים של קרית שמונה והישובים מסביב פרוסים מסביבנו, וההרים המקיפים אותנו. פשוט מהמם, לאחת שרגילה לנוף מדברי. הבת השניה שהייתה איטי די התקשתה עם האופניים, שבאמת היו קצת גרוטאות, אבל משום מה היה לי די קל וטסתי לי קדימה במהירות, עד שכמובן מאה מטר לפני סוף המסלול, דפקתי כזאת נפילה עצבנית, בגלל קרקע טרשית ובוצית שהתייבשה מהגשם בבוקר. זה היה בירידה, בשיא המהירות שלי, וזה באמת ובתמים כאב. משם קצת איבדתי את הפוקוס שלי לכמה זמן, דבר שהקשה עלי לעשות את הקטע הבא. אם אתם מכירים את האזור, אז בטח אתם מכירים את צוק מנרה, שם יש כל מיני פעילויות במעלה הצוק, הרכבל הכי ארוך בארץ ושאר ירקות. יש שתי תחנות לרכבל, ובתחנה הראשונה, הממוקמת באמצע ההר, יש קיר טיפוס, מקום לאומגה ולסנפלינג ועוד כל מיני. בקיצור נמרץ, היה עלינו ללכת ולטפס ברגל עד לאזור התחנה הראשונה של רכבל. בסרגל שטח זה כלום - משהו כמו 800 מטר. אבל 800 מטר בעליה. עליה ממש ממש קשה. במיוחד אחרי הנפילה הזו שלי. לא תפקדתי לגמרי שם. הרעיון היה שיש לנו תצלום אויר ולפיו אנחנו יכולים ללכת במן שביל מסומן ולהגיע למעלה. אבל החלטנו בסוף, בשביל לחסוך זמן יקר, לחתוך ישר ופשוט לעלות בקו ישר כלפי מעלה, בלי להתחשב בתצלום ו\ או בשביל המסומן. זה כמובן הקצין את העליה בעוד הרבה מעלות. ככל שאני עולה ועולה, קיבלתי שוב ושוב פלאשבקים מהמסע לאלפים שעשיתי בחופש הגדול. מי שלא היה כאן אז ולא שמע, אז נסעתי לטיול טיפוס הרים בצרפת, ועלינו שם על גבהים עצומים. זה היה כלכך קשה. ופשוט לא יכולתי לשאת זאת יותר. התחילו לי התקפי היפרונטילציה (יותר מידי שאיפות פחות מידי נשיפות, יוצר עודף חמצן בגוף, מוציא אותך מאיזון ומשיווי משקל לגמרי), ופשוט שני בנים הלכו איתי כל הדבר ופרקטיקלי סחבו אותי כלפי מעלה. באיזהשהו שלב, כבר נמאס לי להיות ככה, והעפתי אותם מעלי בנסיון להמשיך לבד קצת. אמרו לי אחרכך שהתעלפתי כמה פעמים לכמה שניות. לא יודעת. לא זכור לי דבר כזה. רק שהיה קשה ונוראי. המדריך שלנו, שלא היה איתנו במסלול, אבל יכל להיות למעלה שם בסוף העליה. ירד קצת והתחיל לדבר איתי בשביל לעודד אותי. ``יעזור לך אם אני אומר שאני אוהב אותך, רוני?`` פשוט מקסים האיש. הוא הצליח, נתן לי מוטיבציה, והצלחתי איכשהו לעלות למקום שהוא היה שם, בשביל לגלות שיש לי עוד 80 מדרגות לעלות, ולאחר מכן עוד עליה. אני חשבתי שזהו, כאן תמה ונשלמה תקופתה של רוני, אבל כנראה שהגוף שלנו חזק יותר ממה שאנחנו חושבים שהוא, והגעתי למעלה. לא היה שריר שלא שרף מחום או עצב שלא היה מגורה לכאב. שם למעלה, הייתה לנו הפוגה, כי היה תור לאזור של הסנפלינג ואומגה. ברגע שמגיעים למקום עם המתנה, רושמים זמן המתנה, ואז מקזזים אותו עם הזמן הכולל. התייבשנו למעלה די הרבה, אבל לבסוף ירדנו באומגה, אפילו שניים שניים, דבר שלא היה נפוץ שם כי רוב האנשים פשוט פחדו מזה. נורא מוזר. אני מניחה שזה קיצר לנו עוד קצת את הזמן, ואיך שהגענו למטה העלו אותי על אלונקה, עם קסדה והופלה, 1500 לנקודת הסיום. כאן, אני חייבת להודות. אני לא ראיתי דבר כזה. הם רצו כמו מטורפים. כלכך מהר וכלכך חזק כבר פחדתי ליפול שם למעלה. אמרו לנו לאחר מכן שאת הקטע הזה עשינו בצורה המהירה ביותר משאר הקבוצות. בקו הסיום, נותרה לנו רק משימה טיפשית אחת. היה שם מין פסל סביבתי כזה עשוי מאבן בצורת קוביה ענקית בערך 3 מטר גובה, והיה על כל הקבוצה לטפש עליה. ברגע שכולם למעלה, הזמן נעצר. בלי בעיות עלינו, וסיימנו כך את תחרות האתגר. מיותר לציין שהביצה נשארה שלימה לחלוטין. לקחנו בקבוק מים מינרלים קטן, אחד מאלה שהביאו לנו לשתות לכל אורך הדרך, חתכנו בו פס, הכנסנו דרכו עלים ושאר דברים רכים, ואז את הביצה. את הבקבוק עטפנו בחולצה ושמנו בתיק.
אליפות ישראל הפתוחה במסלולי אתגר לצוותים: כמו שסיפרתי לכם כבר, ולא נראה לי שמישהו קרא, יצאנו לתחרות אתגר ארצית אי שם בצפון המאוד רחוק. אחרי נסיעה מייבשת של כ-10 שעות (כי עצרנו לאסוף קבוצה במצפה רמון וגם כי כל הזמן עצרנו להפסקות) נכנסנו למתחם של הבריכה העירונית של קריית שמונה. איזה בריכה יש להם, שיהיו בריאים. בכלליות, השתתפו בתחרות 66 קבוצות בקטגוריות גיל שונות: ז`-ח`, ט`-י`, יא`-יב`, בוגרים, צבא והפעם גם קבוצות מפגרים. אנחנו התחרנו בעוד 8 קבוצות מכל רחבי הארץ: רמת גן, עכשיו, שוהם, אריאל, קריית שמונה, אשדוד (שהיו בעצם המתחרים העיקריים והנצחיים שלנו) ועוד. סליחה אם מישהו יודע על עוד יישוב ואני לא יודעת עליו. ישנו כאמור במתחם הבריכה, על הדשא, כשלכל יישוב הוקצה מקום. היה די קריר בלילה, ואפילו ירד גשם מה שגרם לנו קצת לחשוש, כי אנחנו לא רגילים כלכך לתנאי מזג האויר האלו. לאחר בערך 4 שעות שינה, הקימו אותנו בארבע וחצי בבוקר לחושך ולקור מקפיא פשוט, קור שאי אפשר אפילו לחשוב בו. היו אנשים שהתחילו לרוץ ולעשות מתיחות במטרה להתחמם, אך מאחר שידענו שיהיה לפחות שעתיים עד שנתחיל את המסלול, וגם אנחנו מתחילים במסלול קייקים במים, אז לא טרחנו כלכך. הגענו למקום ההתחלה, לא זכור לי שם האתר, זה לא היה הקייקים של כפר בלום, מקום צפונית לו. אנחנו מצויים עמוק עמוק בטרואמה של הקור, ושל העובדה המעציבה שאוטוטו אנחנו צריכים להכנס למים אבל התגברנו. קצת לפני ההתחלה וקצת אחרי התדרוך, סיפרו לנו על ``משימת מנהל האליפות`` אין לי מושג איך מבטאים את זה ואני מניחה שגם הם לא יודעים, אבל בקיצור, המשימה די מקסימה. אנחנו מקבלים ביצה. כן, משהו שהתרנגולת מטילה, ועליה מוטבע מספר הקבוצה שלנו - 309, אם זה מעניין מישהו ועלינו לשמור עליה שלא תישבר לכל אורך המסלול. פשוט וקל. אם נצליח, יורידו לנו 12 דקות מהזמן הסופי ואם הוא תישבר מתישהו, יוסיפו לנו 12 דקות. חמוד, לא. בקיצקיצור, יצאנו לדרך. מסלול המים היה די ארוך. באמת שכן. לא היינו בדיוק בקייק, אלא יותר שתי סירות של ארבעה אנשים כך התפצלנו לשלושה בנים ובת בסירה (היה צריך בקבוצה מינימום שתי בנות ושישה בנים) נתקענו המון בצדדים, עד שהצלחנו לשלוט על הסירה, ואז תפסנו ספרינט ועקפנו אפילו עוד קבוצות שהחלו לפנינו (בין כל קבוצה וקבוצה היה הפרש של חמש דקות). לאחר מכן, מיד שני בנים קפצו לטפס על קיר הטיפוס שממוקם בסוף המסלול של כפר בלום (התחברנו אליו איכשהו) הקיר, היה לדעתי ממש בדיחה. יכול להיות שזה בגלל שיש לנו קיר באילת, שם המסלולים קשים יותר, וקיר שכל האבנים מונחות בו ואין שום מקום למחשבה על מרווחים ריקים, הוא די קל במושגי מטפסים. ריצה קלה לאופניים, ואז תחילת מסלול של בערך 7-8 קמ`. מסלול מדהים מדהים ביופיו. כל המרחבים הירוקים של קרית שמונה והישובים מסביב פרוסים מסביבנו, וההרים המקיפים אותנו. פשוט מהמם, לאחת שרגילה לנוף מדברי. הבת השניה שהייתה איטי די התקשתה עם האופניים, שבאמת היו קצת גרוטאות, אבל משום מה היה לי די קל וטסתי לי קדימה במהירות, עד שכמובן מאה מטר לפני סוף המסלול, דפקתי כזאת נפילה עצבנית, בגלל קרקע טרשית ובוצית שהתייבשה מהגשם בבוקר. זה היה בירידה, בשיא המהירות שלי, וזה באמת ובתמים כאב. משם קצת איבדתי את הפוקוס שלי לכמה זמן, דבר שהקשה עלי לעשות את הקטע הבא. אם אתם מכירים את האזור, אז בטח אתם מכירים את צוק מנרה, שם יש כל מיני פעילויות במעלה הצוק, הרכבל הכי ארוך בארץ ושאר ירקות. יש שתי תחנות לרכבל, ובתחנה הראשונה, הממוקמת באמצע ההר, יש קיר טיפוס, מקום לאומגה ולסנפלינג ועוד כל מיני. בקיצור נמרץ, היה עלינו ללכת ולטפס ברגל עד לאזור התחנה הראשונה של רכבל. בסרגל שטח זה כלום - משהו כמו 800 מטר. אבל 800 מטר בעליה. עליה ממש ממש קשה. במיוחד אחרי הנפילה הזו שלי. לא תפקדתי לגמרי שם. הרעיון היה שיש לנו תצלום אויר ולפיו אנחנו יכולים ללכת במן שביל מסומן ולהגיע למעלה. אבל החלטנו בסוף, בשביל לחסוך זמן יקר, לחתוך ישר ופשוט לעלות בקו ישר כלפי מעלה, בלי להתחשב בתצלום ו\ או בשביל המסומן. זה כמובן הקצין את העליה בעוד הרבה מעלות. ככל שאני עולה ועולה, קיבלתי שוב ושוב פלאשבקים מהמסע לאלפים שעשיתי בחופש הגדול. מי שלא היה כאן אז ולא שמע, אז נסעתי לטיול טיפוס הרים בצרפת, ועלינו שם על גבהים עצומים. זה היה כלכך קשה. ופשוט לא יכולתי לשאת זאת יותר. התחילו לי התקפי היפרונטילציה (יותר מידי שאיפות פחות מידי נשיפות, יוצר עודף חמצן בגוף, מוציא אותך מאיזון ומשיווי משקל לגמרי), ופשוט שני בנים הלכו איתי כל הדבר ופרקטיקלי סחבו אותי כלפי מעלה. באיזהשהו שלב, כבר נמאס לי להיות ככה, והעפתי אותם מעלי בנסיון להמשיך לבד קצת. אמרו לי אחרכך שהתעלפתי כמה פעמים לכמה שניות. לא יודעת. לא זכור לי דבר כזה. רק שהיה קשה ונוראי. המדריך שלנו, שלא היה איתנו במסלול, אבל יכל להיות למעלה שם בסוף העליה. ירד קצת והתחיל לדבר איתי בשביל לעודד אותי. ``יעזור לך אם אני אומר שאני אוהב אותך, רוני?`` פשוט מקסים האיש. הוא הצליח, נתן לי מוטיבציה, והצלחתי איכשהו לעלות למקום שהוא היה שם, בשביל לגלות שיש לי עוד 80 מדרגות לעלות, ולאחר מכן עוד עליה. אני חשבתי שזהו, כאן תמה ונשלמה תקופתה של רוני, אבל כנראה שהגוף שלנו חזק יותר ממה שאנחנו חושבים שהוא, והגעתי למעלה. לא היה שריר שלא שרף מחום או עצב שלא היה מגורה לכאב. שם למעלה, הייתה לנו הפוגה, כי היה תור לאזור של הסנפלינג ואומגה. ברגע שמגיעים למקום עם המתנה, רושמים זמן המתנה, ואז מקזזים אותו עם הזמן הכולל. התייבשנו למעלה די הרבה, אבל לבסוף ירדנו באומגה, אפילו שניים שניים, דבר שלא היה נפוץ שם כי רוב האנשים פשוט פחדו מזה. נורא מוזר. אני מניחה שזה קיצר לנו עוד קצת את הזמן, ואיך שהגענו למטה העלו אותי על אלונקה, עם קסדה והופלה, 1500 לנקודת הסיום. כאן, אני חייבת להודות. אני לא ראיתי דבר כזה. הם רצו כמו מטורפים. כלכך מהר וכלכך חזק כבר פחדתי ליפול שם למעלה. אמרו לנו לאחר מכן שאת הקטע הזה עשינו בצורה המהירה ביותר משאר הקבוצות. בקו הסיום, נותרה לנו רק משימה טיפשית אחת. היה שם מין פסל סביבתי כזה עשוי מאבן בצורת קוביה ענקית בערך 3 מטר גובה, והיה על כל הקבוצה לטפש עליה. ברגע שכולם למעלה, הזמן נעצר. בלי בעיות עלינו, וסיימנו כך את תחרות האתגר. מיותר לציין שהביצה נשארה שלימה לחלוטין. לקחנו בקבוק מים מינרלים קטן, אחד מאלה שהביאו לנו לשתות לכל אורך הדרך, חתכנו בו פס, הכנסנו דרכו עלים ושאר דברים רכים, ואז את הביצה. את הבקבוק עטפנו בחולצה ושמנו בתיק.