זהירות ארוך .הססתי התלבטתי אם

[צוקה1]

זהירות ארוך .הססתי התלבטתי אם

לשתף כשאני בעצמי מבולבלת ולא ממש יודעת מה קורה לי. אז בתקופה האחרונה שזה אומר בחודשיים האחרונים,התקו' שבה שאני בטיפול של תרומת ביצית אני מתנהגת שונה מבדר"כ. בדר"כ אני אמביציוזית,פעלתנית ואינטנסיבית מאוד ומה שקורה לי בתקופה הנוכחית היא שאני נמרחת יותר, פתאום אין לי חשק כל כך להתאמץ .לפעמים הולכת בטלה בלי שום מעש(עושה לי חררה רק מלהגיד את זה) לעזאזל, אני לא יודעת מה עובר עלי? אני אמורה לחפש עבודה נוספת ומתמזמזת עם זה .אני יכולה לנצל את הזמן שלי יופי למשל יש לי אין סוף חומר מיקצועי ללמוד ולהחכים ממנו וגם את זה אני לא ממש עושה .אני עובדת את השעות שלי בעבודה כמו תותח, כמו שאני תמיד יודעת אך מעבר לזה לא הרבה.-הצילו! האם זו תופעה? -משהו שקשור בתהליכים הנפשיים שאני עוברת בעיקבות הטיפולים? ואולי זה בכלל לא קשור ובכלל נובע מדברים אחרים? יכול להיות שאין לי כוח וחשק להתאמץ בגלל שאני זקוקה לשקט לריכוז לאנרגיות הנפשיות בדרך הזאת הסיזיפית והמתישה שלי לאימהות? יכול להיות שזה נובע משינוי התפיסה והחשיבה כלומר שינוי בסדר העדיפויות: היום אני רוכזת בתינוק ופחות בקריירה ? נדמה לי כאילו שאני במצב של המתנה .מה שעוד מטריד אותי זה שאם (חס וחלילה) הטיפול הקרוב לא יצליח זה יותיר אותי ריקה ומיותמת יותר מאי פעם וגם אז אשאל בשביל מה הקפאתי דברים? מצטערת על האורך ומצפה לתגובותיכן כי הן חשובות לי -צוקה

 

[לי מ ו ר]

מבינה אותך

אנחנו בטיפולים ממש כבר שנתיים, מנסים כבר שלוש וחצי שנים. אם אני מסתכלת על עצמי בעבר, הייתי מגיעה הביתה, אחרי עבודה/לימודים פנתרה. מכינה כל מיני דברים שאף אחד כבר לא מכין (בצק פסטה...), מנקה חלונות כל שבוע, עוגיות... ממש עקרת בית לתפארת מדינת ישראל. אבל, תמיד הייתי צריכה לעבוד. אם הייתי צריכה להיות בבית כמה ימים אז כל האנרגיות היו נעלמות. עם הטיפולים, וכמובן ההפסקות בינהם, הופיעה מישהי חדשה. פתאום החלום שלי הוא להיות בבית ולא לעשות כלום! הייתי שמחה לא לעבוד בכלל. אני מגיעה מהעבודה ומתיישבת מול הטלויזיה ויכולה לא לעשות כלום כל הערב. בקיצור משהו קרה י בשנים האחרונות, ואני לא ממש אוהבת את מה שקרה.

 

[vif]

צוקה ../images/Emo24.gif

מאוד מזדהה איתך ונראה לי שאת מודעת ומנתחת את מצבך כך שאין לי באמת מה להוסיף..אני גם מוצאת את עצמי במהפך ולפעמים אני פשוט מפסיקה הכל ..ממש מרגישה שצריכה את כל האנרגיות לעצמי ולתהליך ולפעמים מכריחה את עצמי לצאת מהמקום הזה ולחזור לפעילות ...במיוחד עכשיו כשאני בין לבין .. אם את עם תרופות הפרוגנובה+ גסטון +מתח=הרבה אנרגיה .. הטיפול האחרון שלי נגמר בהפלה ואז לא הרגשתי פספוס של מה שהקפאתי(בערך הכל)אבל התחלתי בפעילות נמרצת להמשיך הלאה מאוד אישי כל התהליך הלא פשוט הזה וצריך ללמוד ולהכיר את עצמינו בתוכו וזה לוקח זמן..לא יודעת אם עזרתי...בהצלחה

 

[Blue velvet]

זה טבעי

הטיפולים מתישים: ההתרוצצויות, ההורמונים, עצם ההליך המלאכותי כל כך הזה, שדורש ממש תעצומות נפש. כאשר רציתי להתקדם בתזה, המשכתי את ההפסקה שהתחלתי, וגמרתי אומר שאחזור לעניין הזה רק אחרי שאסיים שלב מסוים בפרויקט. אנחנו בני אדם, ולא יכולים לחלק את עצמנו בין משימות כל כך תובעניות. אני מאחלת לך הצלחה בטיפול הזה, והלוואי שלא תצטרכי יותר טיפולים, וכמובן, גם במטלות האחרות שלך, שתחזרי אליהם במוקדם או במאוחר.

 

[Blue velvet]

גם במטלות = גם הצלחה במטלות

אליהם=אליהן (מה זה? אני עייפה כנראה...)

 

[shulybuly]

אחרי שזה קרה גם לי (אחרי כמעט שנה)

החלטתי שמספיק וממש בכוח לקחתי את עצמי בידיים, והחלטתי שגם ההריון יגיע,אבל בינתיים אני ממשיכה להוציא את המקסימום מהחיים שלי גם בלי ילד. זה קשה, אבל לפחות אני לא נותנת לעצמי (וגם לא לאוצר הפרטי שלי, בעלולי) לשקוע ולהתבאס. אנחנו משתדלים לצאת יותר יחד מהבית, חוגים והעשרות ומה לא...רק כדי לא לשקוע . אם תחליטי שדי ומספיק ותקחי יוזמה, אני חושבת שיהיה לך טיפה יותר קל....אבל זו דעתי. תחזיקי מעמד..בסוף זה יגיע...

 

[osi28]

צוקה יקרה

אני מרגישה כאילו אני קוראת על עצמי- גם אני מרגישה כאילו החיים שלי בהמתנה להריון ולתינוק. אני מרגישה "תקועה". הייתי רוצה להחליף עבודה (ובכלל מקצוע) ולעשות דברים אחרים, אבל הטיפולים כאילו "שואבים" ממני את כל המוטיבציה. אז את רואה שאת לא לבד בקטע הזה, ואני מאחלת לך ולכולנו שההריון קרוב ושהטיפולים יראו כמו חלום (או סיוט) רחוק

 

[babywishing]

לימור נראה לי שאנחנו תאומות../images/Emo3.gif

צוקה כל כך מזדהה עם הדברים שאת כותבת

אין לי הרבה מה להוסיף על מה שנכתב חוץ מהדמעות שיורדות לי כשאני קוראת את הדברים

אתמול פשוט הכרחתי את עצמי ללכת לעבודה, ישבתי עד 11 כמו זומבי על המחשב, בלי לעשות כלום בבית (וזה ממש לא אופייני לי). ולבסוף הכרחתי את עצמי לקום, להתלבש, בכיתי ובכיתי עוד קצת. ולי אין את ההורמונים להאשים, כי אני בהפסקה כפויה. ואז יצאתי לעבודה ושם האנשים, הסביבה קצת העירו אותי, ואיכשהו יצאתי מהדיכאון הזה לכמה שעות. הבעלול שלי אומר שהוא רוצה את בייבי הישנה שתחזור, בייבי שעושה דברים, שזזה הרבה, שלא יכולה לשבת בשקט בקושי כמה דקות. לפני כשנה אני והבעלול היינו הורי בית במעון של ילדים, ושם עשיתי הכל, הייתי אמא ל-7 ילדים, ממש גרנו עם הילדים בבית אחד וטיפלנו בהם. בישלתי, הלכתי לבי"ס, עשיתי קניות, לקחתי לקופת חולים. הייתי על הרגליים מ-6 בבוקר ועד 12 בלילה. וזה לא רק מילולית "על הרגליים", הייתי פיזית על הרגליים כל היום. ונהניתי מכל רגע, נהניתי לדאוג להם, לטפל בהם, לאהוב אותם. ועכשיו כשאנחנו כבר לא שם. הבית ריק ואין ממש למי לדאוג ובמי לטפל, כי לא ממש בא לי לטפל בעצמי. ותמיד מרגישה אשמה על השינוי הפתאומי הזה, על הסיבוב ב180 מעלות באישיות שלי. אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת צוקה על ההתרכזות בתינוק ופחות בקריירה, זה כל כך נכון, אני זוכרת שדיברתי על זה עם הפסיכולוגית שלי שאמרה לי שזה הפרוייקט הבא שלי ושל בעלי (אחרי הורי הבית), ואין מה לעשות צריך להשקיע בו, זמן ואנרגיות. ובאמת אנחנו קוראים לזה הפרוייקט. יצא ארוך מקווה שלא ארוך מדי, תודה לך צוקה שדרך הדברים שלך ושל הבנות כאן, עזרתן לי לראות שזה לא כל כך חריג. ואת ההזדמנות לפרוק מהלב

בייבי שרצה לעשות זריקת טטנוס (ומתה מפחד

, כי מה זה זריקת גונל לעומת טטנוס)

 

[keren05]

את לא לבד

עם כל הצער לקרוא את הדברים, די שמחתי שאני לא לבד. הייתי בטוחה שרק אני מרגישה כך. עד לפני חודש הייתי סוס עבודה, עבדתי יותר מ-14 שעות כל יום, ונהנתי מכל רגע. ופתאום כשירד האסימון סוף סוף שלא יהיה מנוס אלא תרומת ביצית, פתאום נחתתי לתהומות. אין לי כח לכלום, רוצה רק לישון, עוזבת את העבודה אחרי 9 שעות כמו שכתוב בפרוטוקול. הפחדים, השאלות על מה יהיה ואיך יהיה, שואבים ממני כל כך הרבה אנרגיות... הפחד שגם זה לא יצליח... אני נותנת לעצמי ולגוף שלי את מה שדרוש. לא נלחמת בכוח לשנות, נותנת להרגיש ולעבור דרך הכאב... בתקווה לימים שמחים יותר קרן

 

[ליזט2]

ואני.....

אני מרגישה בנוסף לכל מה שנאמר כאן..... שהבית שלנו פשוט ריק ריק מחיים ריק המבכי של תינוק ריק מאור ריק משמחה ריק מתזוזה פשוט ריקנות זה להגיע הביתה בערב אחרי יום עבודה לעשות עוד כמה דברים אחרונים להיתקלח ללבוש פיג'מה לדבר קצת על מהלך היום ולהרדם ..... ושום להתעורר בבוקר מוקדם מאוד (6:00 ) ללכת לעבודה לחזור בערב לאותו התהליך ו א י ן ח י י ם אני רוצה שעוד משהו ינשום לי בבית !!!!!!!!! כבר חשבתי לקנות עציץ או דגים או משהו אחר שנושם ולהמתין עד שהאור יגיע לחיייייייי בנות יש משהי שמרגישה כך ?! עצוב לייייי!!!

 

[ellieg]

גם לי קורא אותו דבר

ימי שישי יש לי חופש. פעם ההיתי אופה, מתרוצצת בקניות הולכת לחדר כושר. עכשיו עם אני יוצאת מהבית זה בכוח. פתאום לכל משימה ביתית אני אומרת מחר. אבל מחר מגיע ועדין לא הכנתי מה שרציתי להכין. לפחות אני מודעת למצב. זה הרי השלב הראשון כדי לצאת ממנו. ואומרת לעצי שההורמונים מטישים.

 

[אפרסקה]

מדהים איך הוצאת לי את המילים מהפה

בדיוק דיברתי על זה עם מישהי לא מזמן איך אני מרגישה שאין לי אנרגיות. הדוגמא הכי טובה: תולעת ספרים שכמוני, פשוט לא מוצאת אפילו כוח להתרכז בספר... שלא נדבר על שהבית לא מטופח כמו שהייתי רוצה ואני מרשה לעצמי להיות בבלגן ובערב בעלי ואני בעיקר רובצים מול הטלביזיה... אמנם בכיף אבל בכל זאת זה לא בריא מידי... אני חושבת שזו כנראה תקופה של עייפות נפשית. מקווה שזו תקופה חולפת. ז"א, בטוח חולפת, אבל אני מקווה שבמהרה.

 

[זהבית נץ]

אוי כמה שזה קרוב ונכון.

אני גם בממתינה עמוקה מאוד, עזבתי עבודה ישנה במטרה לפנות לעצמי יותר זמן ואנרגיות לטיפולים, ומצאתי עצמי מובטלת עם הרבה פחות אנרגיות והרבה יותר זמן לדאגות, אני כאילו מכינה את כל הרמות בחיי להריון, אבל שוכחת שהמטרה היא ילד והריון הוא רק דרך, לא מוצאת את הכח לחפש עבודה חדשה ותולה את כל יהבי בטיפול הנוכחי, כן ויש את הפחד שאם אכשל בטיפול אז כל הזמן שהקדשתי למנוחה ובטלה יהיה באמת זמן מבוזבז. צוקה יקרה,

על שהעלית נושא שצורב אותי מדי יום, ו

להצלחה ענקית שתראה לך שסדר העדיפויות של ליבך הוא הנכון ביותר עבורך.

 

[נרי כ]

זה הזמן לצוף

לאמהות. כלומר, גם אני הייתי בלתי ניתנת לעצירה (עד שהייתי מתמוטטת פיזית וחולה ממש), ופתאום עכשיו אני יותר ברגוע. בהתחלה כעסתי על עצמי שאני עושה עניין מכל דבר, ובכלל לא נתתי לזה מקום בחיי. בטח בשנה הראשונה, שבה אנחנו סתם לא מצליחים להכנס להריון, בלי שום לגיטימציה לקטר על זה באופן מסודר. אחר כך, כשממש יצאתי לעצמאות, עם תוכניות גדולות (שחברים חסרי רגישות אמרו לי: זה מעולה שאת עושה את זה עכשיו, לפני שיהיו לך ילדים) אבל לי לא באמת התחשק ליזום כלום, בטח לא פגישות מכירה, שכמות השליליים בהן עולה בהרבה על החיוביים. והרגשתי נורא לא נעים מעצמי, וכעסתי ואפילו קצת התביישתי, שאפילו טלפונים שנתנו לי, וקצות חוטים שממש הניחו לי ביד לא משכתי כדי להרים את העסק שלי. ואחר כך הבנתי: זה לא הזמן לפיתוח עסקי נשכני ואסרטיבי. זה הזמן לצוף. לעבוד כי חייבים, לעשות מה שכיף, ולא לבזבז אנרגיות לשווא. ופתאום, גם גיליתי בעצמי את היכולת לעשות את זה, וכמו ילד קטן בבריכה, אפילו קצת ליהנות מהעניין. לפעמים נדמה לי שהטיפולים הכריחו אותי לגלות שעבודה ובישולים מתוחכמים, וכל מה שעשינו בשמחה בחיי הרווקות/זוגיות צעירה העליזים, הוא לא בהכרח טעם החיים (אם כי הוא בהחלט מתבל אותם). וגם חברים נענים די הרבה בשלילה. ביום שלישי לא בא לי, וגןם ברביעי, חמישי ושישי. אם רק אפשר להסתדר כלכלית (וחברתית) עם ההסתגרות הזאת ולשים את רגשי האשמה בצד, ההתכנסות פנימה יכולה להיות ממש נעימה, בעיקר לקראת החורף.

 

[baby4u]

באותו מקום

כ"קרייריסטית" פתאום זה כבר לא מעניין ולא מאתגר - אני כועסת על השנים שזה היה המרכז ו"שורפת" זמן עד לשחרור המיוחל שאחריו אוכל לעשות סדר בחיים ואחר כך שינויים. כבר הייתי שם פעם לפני כ-9 שנים שבסיומם נולדה בתי. הפעם זה יותר קשה וגם יותר קל. אני לפני חודשיים הרגשתי אחרי השלילי השלישי (כמו חרוז - תקוע בגרון) שאני צריכה שינוי ועזרה אז קודם כל החלפתי רופא, לקחתי חודשיים הפסקה ועשיתי בדיקות, הלכתי לכמה שיחות אצל פסיכולוגית ואז לדיאטיקנית. אני לא יכולה להגיד שהשינוי הוא שווה ערך מהפך בתחושה הכללית אבל עדיין מדובר בעניינים נוספים שמעסיקים אותי. וכן החשש לגבי הריק הגדול יותר מאד מפחיד. אז אני באותו מקום בכל זאת חושבת שצריך לגייס אנרגיות ולחפש תחומים שיעניינו ןלקוות שבסוף זה באמת יצליח.

 

[תמר27]

איך זה יכול להיות שאת מתארת אותי ?

 

[צוקה1]

קראתי את תגובותיכם-התרגשתי מאוד

וכן גם דמעות חנקו..תודה על הקשבה, התמיכה והכוח שנתתן לי. גם אני חשבתי שאני יחידה במצבי והרגשתי רע עם עצמי. דרך המשוב שלכן קיבלתי קצת תחושת פרופורציה ונורמליות. שיתפתם גם במה שקורה לכם והדברים הכנים והאישיים שלכם מאוד ריגשו אותי. אוהבת אתכן ותודה-צוקה

 

[עוד לא אמא]

מתוקה בשביל זה אנחנו פה ../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif

צוקהלה הלואי ואמן מחזיקה בכל הכוח - למענך למעני ולמען כולנו

וחוצמזה שמותר לך להרגיש ככה ולאבד מעט פרופורציות - זה לא את זה ההורמונים...

יאללה מחכה לבשורות טובות

 

[צוקה1]

תודה חמודה

 

[מרקיטיטו]

גם אני גם אני..

זה מדהים לקרוא את הרצף הזה כשבדיוק היום התלבטתי עם עצמי מה קורה לי??. אני מרגישה שאני חייבת לעשות את כל הדברים משבע בבוקר ועד עשר בלילה ולהספיק גם את הדוקטורט גם את העבודה וגם את הטיפולים וגם וגם וגם וגם והפחד הכי גדול שלי הוא שאני לא אצליח לעולם להכנס להריון ואם אני אפסיק את ההשקעה העצומה הזו בקריירה אז לא ישאר לי כלום. מצד שני העבודה לא מצליחה ממילא למלא לי את הריק הזה ולפעמים, לא נעים להגיד, אני מרגישה ממש פתטית... אבל אני פשוט מרגישה שאין לי כח יותר שאני צריכה אנרגיות להשקיע בלהכנס להריון אבל אז החרדות ואם זה לא יילך?? בקיצור אין לי תשובות רק הרבה יותר שאלות. וחוצמזה אני טובה בלייעץ לאחרים אז אני כן חושבת שזה חלק מהלמידה, לפנות לעצמנו מקום שבו אנחנו לא עושות שאנחנו מקשיבות לכוחות שיש לנו. אם פעם הייתי שומעת שאני אגיד משפט כזה הייתי נקרעת מצחוק אבל מסתבר שהחיים מזמנים לנו כל מיני דברים..