אם עד עכשיו הצלחתי להדחיק...
עכשיו נפרצו המחסומים, העיניים מוצפות בדמעות, השפתיים מתכרכמות... כמה רוע יכול להיות באדם, אם הוא יורה בתינוקות במיטותיהם? כמה זוועה???? ולמה???? מה השיג בזה? ואתם יודעים, הדבר שהכי הרג אותי (ושיסלח לי האלוהים), הוא כשהאבא סיפר שבא הביתה וראה את המחבלים וירו עליו והוא פשוט ברח... הלך לחפש נשק... והאמא? האמא, פצועה, עם שלושה תנוקות, אספה אותם לחדר השינה שלה, ניסתה להחביא אותם מתחת למיטה, נאבקה עם המחבלים כדי להדוף אותם מהחדר, וכל זאת בלי נשק... היא לא ברחה, היא לא רצה לחפש נשק, היא נלחמה בשיניים ובציפורניים כדי להציל את הילדים שלה... וזה הרג אותי. אז נכון, אי אפשר לשפוט אדם עד שמגיעים למקומו, ואני לא רוצה לעולם להיות במקומו ולאבד ילד, אבל... לא יכולתי... זה פשוט שיגע אותי... לא נתן לי מנוח... התמונה הראשונה שרצה לי בראש היא של האם הצעירה שלפני כמה שנים נלכדה באוטובוס בוער עם שלושה תנוקות ולא יכלה לרדת, כי בעלה ברח מהר וירד מהאוטובוס בלי לעזור לה. היא העדיפה למות עם הילדים מאשר ליטוש אחד מהם... נויה המומה וכואבת...