זהו.............
זהו , רשמית הוצאתי לעצמי את העירוי. איך תמיד אצלי זה במקום שבועיים יוצא חודש אני לא יודעת. אפילו לא רציתי לכתוב על זה שום דבר במהלכו. עבר לו חודש של עירוי וכאילו לא השתנה כלום... איכשהו לא עשיתי פיקליין והורידים די החזיקו עם וונפלונים קטנים. חוץ מפעם אחת שהוריד נסתם והגיבור שלי אור אל פחד שחרר לי אותו וזה אחרי הנסיונות שלי שכשלו וכבר חשבתי לנסוע למיון , אוחח אני אוהבת כאלה שלא מפחדים להתעסק עם זה כמוהו. פעם אחרת בלי לשים לב גיליתי שיש לי כף יד בצורה של כפפה מנופחת כי כל החומר הלך מתחת לעור כי הוונפלון יצא מהוריד. הקיצר , צחוקים כי זה לא ירד איזה יומיים. היה חודש מייגע שלקראת הסוף פשוט הפכתי לכל כך חסרת סבלנות שממש הסתגרתי בבית מרוב שפחדתי שאני אתפוצץ במקום הלא נכון על אנשים. כל השגרה הזאת , המודעות היומיומית לכמות הליחה , הנשימה , החלומות בלילה ומה לא. עצבן אותי שבערך 70 אחוז מהיום אני מקדישה לסיאף ולא היה לי בכלל כוח פיזי לעשות משהו אחר ומכאן שגם לא כוח נפשי. הכי מעצבן , שזה לא עזר. התפקודים נשארו כמו שהם , ובפנים יש לי פחד מכרסם שאני כבר לא אצליח להעלות חזרה לא משנה מה אני עושה , בשבוע האחרון זה כבר ממש שבר אותי , אחרי שלא רק שלא עליתי אלא אפילו ירדתי. המשכתי עם העירוי רק מתוך נסיון שאצלי זה הרבה פעמים עולה אחרי חודש של עירוי ובשביל להשלים את הרצף , ואז בכלל את שונאת כל עירוי כי את חושבת בשביל מה בכלל את טורחת. זהו , היום זה נגמר ואיכשהו כאשר הוצאתי את המחט ובדיוק אמא שלי התקשרה אלי חזרו לי הכוחות , לא יודעת אם כוחות לטווח ארוך או אולי סוג של כעס. אני הולכת להכנס במחלה הזאת ממש חזק , אין לי שום עניין להשאר ככה , מרגישה שעם כמויות הכיח אני נלחמת כמו עם תחנת רוח , אני מוציאה כמה שאני יכולה ובזמן שאני מוציאה נוצר כפול ממה שהוצאתי. ואני באמת באמת באמת עושה את הכל , מיליון פעמים פיזיו , כל התרופות , על העירויים , פיזיו עם חמצן , פיזיו עם פיזיוטרפיסטית וגם לבד לעצמי כל יום , אפילו ניסיתי מישהי חדשה אבל נאלצתי להפסיק איתה כי כבר לא נשאר לי כסף. עכשיו אני מקווה לחזור לעשות ספורט ומלא מלא פיזיו ובעיקר להעלות קצת במשקל ולאכול הרבה , למצוא דירה עם יותר אויר ואוף , אני חייבת לראות לפחות קצת שיפור , לא יכול להיות שאין דרך חזרה!!!
זהו , רשמית הוצאתי לעצמי את העירוי. איך תמיד אצלי זה במקום שבועיים יוצא חודש אני לא יודעת. אפילו לא רציתי לכתוב על זה שום דבר במהלכו. עבר לו חודש של עירוי וכאילו לא השתנה כלום... איכשהו לא עשיתי פיקליין והורידים די החזיקו עם וונפלונים קטנים. חוץ מפעם אחת שהוריד נסתם והגיבור שלי אור אל פחד שחרר לי אותו וזה אחרי הנסיונות שלי שכשלו וכבר חשבתי לנסוע למיון , אוחח אני אוהבת כאלה שלא מפחדים להתעסק עם זה כמוהו. פעם אחרת בלי לשים לב גיליתי שיש לי כף יד בצורה של כפפה מנופחת כי כל החומר הלך מתחת לעור כי הוונפלון יצא מהוריד. הקיצר , צחוקים כי זה לא ירד איזה יומיים. היה חודש מייגע שלקראת הסוף פשוט הפכתי לכל כך חסרת סבלנות שממש הסתגרתי בבית מרוב שפחדתי שאני אתפוצץ במקום הלא נכון על אנשים. כל השגרה הזאת , המודעות היומיומית לכמות הליחה , הנשימה , החלומות בלילה ומה לא. עצבן אותי שבערך 70 אחוז מהיום אני מקדישה לסיאף ולא היה לי בכלל כוח פיזי לעשות משהו אחר ומכאן שגם לא כוח נפשי. הכי מעצבן , שזה לא עזר. התפקודים נשארו כמו שהם , ובפנים יש לי פחד מכרסם שאני כבר לא אצליח להעלות חזרה לא משנה מה אני עושה , בשבוע האחרון זה כבר ממש שבר אותי , אחרי שלא רק שלא עליתי אלא אפילו ירדתי. המשכתי עם העירוי רק מתוך נסיון שאצלי זה הרבה פעמים עולה אחרי חודש של עירוי ובשביל להשלים את הרצף , ואז בכלל את שונאת כל עירוי כי את חושבת בשביל מה בכלל את טורחת. זהו , היום זה נגמר ואיכשהו כאשר הוצאתי את המחט ובדיוק אמא שלי התקשרה אלי חזרו לי הכוחות , לא יודעת אם כוחות לטווח ארוך או אולי סוג של כעס. אני הולכת להכנס במחלה הזאת ממש חזק , אין לי שום עניין להשאר ככה , מרגישה שעם כמויות הכיח אני נלחמת כמו עם תחנת רוח , אני מוציאה כמה שאני יכולה ובזמן שאני מוציאה נוצר כפול ממה שהוצאתי. ואני באמת באמת באמת עושה את הכל , מיליון פעמים פיזיו , כל התרופות , על העירויים , פיזיו עם חמצן , פיזיו עם פיזיוטרפיסטית וגם לבד לעצמי כל יום , אפילו ניסיתי מישהי חדשה אבל נאלצתי להפסיק איתה כי כבר לא נשאר לי כסף. עכשיו אני מקווה לחזור לעשות ספורט ומלא מלא פיזיו ובעיקר להעלות קצת במשקל ולאכול הרבה , למצוא דירה עם יותר אויר ואוף , אני חייבת לראות לפחות קצת שיפור , לא יכול להיות שאין דרך חזרה!!!
