כפי שנאמר " הפז"מ התחיל לדפוק"
ואין מ---ק שיעצור את הזמן. הספירה לאחור החלה ומסכים עם אושיק הזמן טס. רק אתמול הסתכלתי בעיניים כלות על פנסי האוטובוס המתרחקים מלווה במבטי את הגוזל הקטן בדרכו החדשה. אני זוכר שגמאתי במהירות את הדרך למגרש החניה ורק שם , במכונית, חמוש במשקפי השמש , רחוק מכל נפש ועין הרשתי לעצמי להזיל דמעה אחת או 2 . את הדרך למשרד עשיתי בשקט ללא רדיו וטלפונים מהורהר ודואג. ניכנסתי למשרד , סגרתי את הדלת והדבר הראשון שעשיתי הוא "להשתחרר" באמצעות המכתב לבני שפירסמתי כאן ע"ג הפורום. בערב שהגעתי הביתה נעצרתי ליד החדר הריק והמסודר. ופתאום התגעגעתי לרעש, להמולה ,לחברים שמצפצפים באגרסביות בחוץ ומעצבנים את השכנים, לריח הנרגילה ששיגעה אותי ואפילו לריבים האין סופיים על הלימודים (או על האין לימודים במקרה דנן) אבל הזמן עושה את שלו ואת הנוסטלגיה והמלנכוליות מחליפים הציפיה לטלפון בשעת הט"ש (מנסים לזהות כל ניואנס ואפילו הקטן ביותר, בקול, הדאגה, החיים משבת לשבת (כמו בכדור רגל..) , בקיצור, עושים את השרות ביחד איתו. שיהיה בהצלחה !
