זהו - עכשיו זה רשמי

[יעל ניסן]

זהו - עכשיו זה רשמי

הכלב שלי סנילי. הוא נעמד באמצע החדר ונראה מבולבל לגמרי, כאילו הוא לא יודע לאן לבחור ללכת. כשאנחנו קוראים לו בשריקות רמות כי הוא חירש ולא שומע תדר של קול אנושי, הוא מביט בנו ונשאר תקוע. החודש הוא בן 15 והזיקנה קפצה עליו. הוא הולך הליכה נוקשה ומדדה, לוקח לו שעות לרחרח איזה עלה בחוץ כי כנראה הוא כבר לא מריח מי יודע מה טוב או שלא ברור לו מה הוא צריך לפענח שם... נראה לי שאנחנו צריכים להתכונן להיפרד ממנו בשנה הקרובה. איך בכלל עושים דבר כזה? זה כל כך קשה!

 

[קרן אור של החיים]

אין לי מושג...

וגם אלינו זה מתקרב במהירות...הכלב שלנו בן 14 וקצת, עיוור... בבדיקות האחרונות הוטרינר לא היה מרוצה מתפקודי הכבד שלו... וביום חמישי הייתי במרפאה הפסיכיאטרית שאני מתנדבת בה והגיעה פונה שנאלצה להרדים את החתול שלה, שהיה איתה 17 שנים...והיא היתה כל כך בדכאון, ולי עמדו דמעות בעיניים כשישבתי להקשיב לה... היא קיבלה תוספת של תרופות, וקשה לי להאמין שזה יעזור. זה כאב גדול כל כך שלא קשור בכלל למצב הפסיכיאטרי... אז איך מתכוננים? אני מוצאת את עצמי שמה מרחק ביננו, כאילו נפרדת ממנו לפני שהוא נפרד ממני...מפחדת לחזור הביתה ושהוא כבר לא יהיה...

אני לא חושבת שאפשר באמת להתכונן לאובדן. אולי אפשר להתכונן למה שיקרה אחריו. להכין רשתות תמיכה מתאימות, פעילויות שיכולות לעזור להתמודד (משהו טקסי, או, אני למשל הכנתי את D לזה שיהיה לי קשה מאוד ושאני אצטרך הסחת דעת)...

 

[ToryMaster]

מפילים את האחריותעל מישהואחר

זה מה שאני עשיתי לפחות,כשהחתול שלי נפטר, הטלתי על אבא שלי את התפקיד של לקחת אותו ליער ולקבור אותו שם.

 

[יעל ניסן]

דווקא עם הקטעים האלה

אין לי בעייה. ברור לי שלא אתן לו לסבול ושאקח לוטרינאר (שקובר בעצמו, אגב) הבעייה עם הגעגוע עם זה שהוא יחסר נורא.

 

[ToryMaster]

הא.

טוב, זה כמו שנטע אמרה, אני יודעת להתמודד נהדר עם מוות של בניאדם, אבל כשהחתול שלי מת לפני שלושה חודשים היהלי משברמאוד גדול, האמת שאני עדיין מתגעגעת נורא, פשוט מתעקשת לא לחשוב על זה. בכנות? זה לא פותר, אבל כלב חדש, את תהיי בהלם מכמה שזה עוזר.

 

[netaK]

אמא'לה ../images/Emo4.gif

אני יודעת להתמודד עם מוות של בני אדם אבל רק לחשוב שיום אחד החתול שלי [בן 15 :\] יכול למות זה מכניס אותי להיסטריה עד שאני מחבקת אותו כדי להירגע.

 

[אלפקה פקה]

קשה לי להאמין שאם תשווי

בעל חיים ואדם שהם באותה מידת קרבה אלייך, יהיה לך יותר קשה להתמודד עם המוות של בעל החיים. זו לא השוואה נכונה להשוות בין אובדן של משהו יומיומי בחיים למשהו מרוחק יותר. אבל אם תקחי חיה שגרה איתך בבית ואדם שגר איתך בבית - האובדן של החיה באמת יהיה הקשה יותר מבין השניים? קשה לי להאמין.

 

[netaK]

לא דיברתי על מקרה כזה, כמובן

אבל אני קרובה לחתול שלי יותר מלשאר בני המשפחה. מה לעשות, יש גם משפחות כאלה...

 

[noosh]

אני משערת שכמו שמתמודדים עם אובדן -

עצובים, כואבים, כועסים, מתגעגעים, ובין כל זה מנסים להמשיך הלאה. אף פעם לא הייתה לי חיית מחמד (לצערי הרב, כי אני רציתי, זו אמא שלא הרשתה), ואני רק יכולה לתאר לעצמי כמה מדהים זה שיש שם מישהו שתמיד שם בשבילך, והוא מעניק לך חום ומקשיב לך גם כשאף אחד אחר לא, ומקבל אותך כמו שאתה, גם בחלקים הכי גרועים, ולא הולך. כאילו... שם, נו מאטר וואט. אני מאמינה שכולכם תעברו את זה יחד ותעזרו אחד בשני. אבל לא, זה לא יהיה קל

.

 

[תה צמחים]

../images/Emo4.gif

יש לי כמה חברים שבמצב כזה עכשיו. זה מוזר, שיש לך חיית מחמד כל כך הרבה זמן, ואי אפשר לדמיין בכלל איך זה אחרת. ואני יודעת כמה זה קשה כש"מחכים" לזה. לא יודעת, אני לא יודעת, מתמודדים עם זה כמו עם מוות, אין הרבה מה לעשות נגד זה

.

 

[יעל ניסן]

מצאתי את עצמי

מורידה את היד מהמיטה ללטף אותו באמצע הלילה (הוא ישן מכורבל במיטה שלו למרגלות המיטה שלי). למותר לציין שהוא נבהל כהוגן, כן?