זהו...נוחתת!

זהו...נוחתת!

דאגתי שאני אי שם למעלה...מרחפת.....לא מאמינה שהשתחררתי/שוחררתי..מחייכת גם בלי סיבה .רק בשל תחושת השיחרור..... כל השבוע האחרון, החג עם ההדלקת נרות לבד בלי דמות "גברית" ...כמעט בלי ליסוע לטיולים כמו כל שנה (כי עובדת רגיל..כי אין רכב...) כנראה שגרם לבנות שלי תחושות לא נעימות...אתמול הן חזרו ממסיבת חנוכה מהצד של אבא שלהן ..פעם ראשונה אחרי תקופה ארוכה שלא ראו את הסבתא/דודים......ופעם ראשונה שהולכות למסיבה בלי אמא .....חזרו לי בוכות!!!!!! "רוצות אבא" "למה אנחנו לא ישנות אצלו אף פעם?" "נמאס לנו שאתם גרושים" וכו'... אחחחחחחחחח.....אז נחתתי וכאבתי וחיבקתי ונישקתי ..וזהו יום חדש. מקווה שהכאב שלהן יפחת. שהן תלמדנה לראות גם אור במצב ושאני אדע להתמודד איתן.... יום נעים!.
 

אבישגי25

New member
אויש..

הנחיתה לא הייתה ממש רכה,יותר מרגיש כמו התרסקות..לא?
ההתמודדות עם הילדים זה אחד החלקים הכואבים והמורכבים במצב שלנו.. מאחלת לך הרבה כוחות ושמחת חיים לעמוד בכל המשימות
 

דוני אם

New member
בכנות, החלק הכי קשה בהתמודדות שלי../images/Emo7.gif

הילדים שלי... מדהימים ומקסימים כמו שרק הילדים שלי יכולים להיות... (ולא בגלל שאני אמא שלהם, בכלל לא..) קטנים מדי בשביל לדבר איתם ברור.. מספיק גדולים בשביל להרגיש שיש שינוי... מה יהיה???? למה הפיה הזו, שזורעת את אבקת יסורי המצפון של האמהות על הכרית עוד בחדר לידה, לא נתנה הוראות שחרור מהם במקרים חריגים???
 
כי הפיה הזאת

כנראה..נמצאת בכל אחת ואחת מאיתנו. רק שצריכים למצוא....ואין לי מפה בשביל מצוא את הדרך:(
 
החיים

זורמים כה מהר עד שלעיתים מאבדים כיוון. לעמוד מול כולם באון וגבורה תופס עמדה ומדמה כי לעדינות,לשבריריות, אין מקום בזרם הגועש. ובין ההמון הסואן, אנו שוכחים פשוט לצוף. לא להלחם בחיים או בזרם. עד כמה שזה קשה, עד כמה שנדמה שנהר החיים זורם בכלל הפוך. להיות חזק זה להתגבר על הפחד. והילדים הללו, נפשות מדהימה המחכות שתעניקי להן מהקסם שבך. ובזמנים הללו, הן זקוקות לחיבוק חם לאמונה בהן ללחישה:"אני מאמינה בכן" ובכך, את לוחשת לעצמך "אני מאמינה בי..." אני מאמינה בך, שאת מה שנהרס, תפריחי שוב ופי אלפי מונים תבני לך את החיים הכי נפלאים. "כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע. לרכוש חום לא בכסף, לרכוש מתוך מגע. לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל. כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל. בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום..." {נתן זך}
 
למעלה