זהו .. נגמר
אתמול היה היום האחרון שלי בעבודה. ארבע וחצי שנים במשרד אפור וחסר טעם או ריח . השוותי את מצבי שם ליצור חי שמוכנס לתוך קופסא . היצור רוצה לגדול , להתרחב אבל הקופסא קשיחה . בסופו של דבר במצב כזה יש שני אפשרויות : או שהיצור מתרגל לחיות בקופסא או שהוא פשוט קורע אותה לגזרים . אני לא שייך לאלו שמתרגלים אני שייך לאלו שקורעים והאחראים על הקופסא הבינו זאת והחליטו לשחרר אותי ממנה ביוזמתם במקום לתת לי לגדול לתועלת שני הצדדים . זהו הגעתי בבוקר קצת שמח-קצת עצוב . הרבה מאוד אנשים באו והתקשרו לאחל בהצלחה . היה נחמד לראות כמה ידידים עשיתי לי שם . אותם אחראים על הקופסא שנמצאים שם הרבה יותר זמן ממני מכירים בקושי רבע מכמות האנשים שהכרתי שם . הנה זו שעזרתי לבן שלה להתקבל לעבוד אצל דוד שלי בתחנת הדלק , הנה זה שעזרתי לו לבחור מערכת חדשה והנה עוד משיהי שאיתה חילקתי את חווית הקניה של ספרי האומנות שאני אוהב . היה שם גם אחד שכמו שהגששים אומרים "חבל שהוא איננו" ( הוא ביקר אצלי לפני שבועיים בבית ) הוא פשוט בדאלאס , טקסס הרחוקה ... ומי סידר אותו שם נכון צדקתם שוב. כמעט כולם היו שם .. באו , לחצו יד , איחלו בהצלחה ועזרו לי להפיג את הרגשת העצב הזו שחברי המדור שלי ניסו להשרות , חלקם באמת ובתמים וחלקם הקטן , המנהלים בצורה צבועה לחלוטין מכיוון שהם אלו שאחראים לכל מה שעברתי שם בשנים האחרונות , לחוסר הפרגון , לקרירות , ליחס מפלה ובפינאללה לפיטורין וכל זה בגלל שזו מדיניות הארגון והוועד החזק שלו כלפי עובדי חיצונים ( מושג נחות במושגי העובדים הקבועים של החברה הגדולה הזו , לתפארת מדינת ישראל ) , מערכת שעבורה אני והמחשב שעל השולחן שלי שווים , שנינו חפצים . היום נמתח כמו מסטיק ואני מחוסר המעש , ניקיתי את העמדה שלי . מחקתי מהמחשב כל מה שקשור אלי , כל דבר מעל לתקן . ניקיתי את המדפים , המגרות . נקיתי באותו להט שהיה לאותם המנהלים לעצור אותי . בסיומו של התהליך כמעט ולא נותר זכר מארבע וחצי השנים שלי שם . כן .. היתה שם איפשהו גם אותה אחת שאילו הקירות יכלו לדבר הם היו מקריאים לה את כל השירים , הסיפורים שכתבתי לה ובגללה ואתם נהנתם מהם . אותה אחת שליוותה אותי מרחוק במשך הרבה זמן כשידעתי שאותה אני רוצה אבל היא לא רצתה ואני שהבנתי את זה כבר מזמן הנחתי לה אבל זה לא היה קל להיתקל בה שם בפרוזדורים . גמרתי את הדוחות האחרונים , השלומות האחרונות וסיום החברה במדור הפתיעו אותי עם עוגה . אני לא התכוונתי לעשות שתיה או משהו כזה כי לטעמי זו לא חגיגה אבל הם התעקשו להיפרד. אז היו עוגות , כמה מילים חמות , מתנה וככה נגמרו להם ארבע וחצי שנים של חיים . ביום ראשון כולם יחזרו לעבודה , מישהו אחר יקבל את העמדה הריקה והעולם כמנהגו ינהג . לאורך כל היום ישב לי השיר של פוליקר "בכל סיום יש התחלה חדשה" וכשיצאתי בפעם האחרונה מהדלת הגשתי אנחת רווחה וקצת עצב ופחד ביחד. זהו ידידי ..את המכתב מהמעסיק שלי ( חברת תוכנה גדולה מאוד , שהיא סיפור לאופרה אחרת ) כבר קיבלתי ,ובסוף דצמבר אני מצטרף למעגל הגדול מאוד של המובטלים .
אתמול היה היום האחרון שלי בעבודה. ארבע וחצי שנים במשרד אפור וחסר טעם או ריח . השוותי את מצבי שם ליצור חי שמוכנס לתוך קופסא . היצור רוצה לגדול , להתרחב אבל הקופסא קשיחה . בסופו של דבר במצב כזה יש שני אפשרויות : או שהיצור מתרגל לחיות בקופסא או שהוא פשוט קורע אותה לגזרים . אני לא שייך לאלו שמתרגלים אני שייך לאלו שקורעים והאחראים על הקופסא הבינו זאת והחליטו לשחרר אותי ממנה ביוזמתם במקום לתת לי לגדול לתועלת שני הצדדים . זהו הגעתי בבוקר קצת שמח-קצת עצוב . הרבה מאוד אנשים באו והתקשרו לאחל בהצלחה . היה נחמד לראות כמה ידידים עשיתי לי שם . אותם אחראים על הקופסא שנמצאים שם הרבה יותר זמן ממני מכירים בקושי רבע מכמות האנשים שהכרתי שם . הנה זו שעזרתי לבן שלה להתקבל לעבוד אצל דוד שלי בתחנת הדלק , הנה זה שעזרתי לו לבחור מערכת חדשה והנה עוד משיהי שאיתה חילקתי את חווית הקניה של ספרי האומנות שאני אוהב . היה שם גם אחד שכמו שהגששים אומרים "חבל שהוא איננו" ( הוא ביקר אצלי לפני שבועיים בבית ) הוא פשוט בדאלאס , טקסס הרחוקה ... ומי סידר אותו שם נכון צדקתם שוב. כמעט כולם היו שם .. באו , לחצו יד , איחלו בהצלחה ועזרו לי להפיג את הרגשת העצב הזו שחברי המדור שלי ניסו להשרות , חלקם באמת ובתמים וחלקם הקטן , המנהלים בצורה צבועה לחלוטין מכיוון שהם אלו שאחראים לכל מה שעברתי שם בשנים האחרונות , לחוסר הפרגון , לקרירות , ליחס מפלה ובפינאללה לפיטורין וכל זה בגלל שזו מדיניות הארגון והוועד החזק שלו כלפי עובדי חיצונים ( מושג נחות במושגי העובדים הקבועים של החברה הגדולה הזו , לתפארת מדינת ישראל ) , מערכת שעבורה אני והמחשב שעל השולחן שלי שווים , שנינו חפצים . היום נמתח כמו מסטיק ואני מחוסר המעש , ניקיתי את העמדה שלי . מחקתי מהמחשב כל מה שקשור אלי , כל דבר מעל לתקן . ניקיתי את המדפים , המגרות . נקיתי באותו להט שהיה לאותם המנהלים לעצור אותי . בסיומו של התהליך כמעט ולא נותר זכר מארבע וחצי השנים שלי שם . כן .. היתה שם איפשהו גם אותה אחת שאילו הקירות יכלו לדבר הם היו מקריאים לה את כל השירים , הסיפורים שכתבתי לה ובגללה ואתם נהנתם מהם . אותה אחת שליוותה אותי מרחוק במשך הרבה זמן כשידעתי שאותה אני רוצה אבל היא לא רצתה ואני שהבנתי את זה כבר מזמן הנחתי לה אבל זה לא היה קל להיתקל בה שם בפרוזדורים . גמרתי את הדוחות האחרונים , השלומות האחרונות וסיום החברה במדור הפתיעו אותי עם עוגה . אני לא התכוונתי לעשות שתיה או משהו כזה כי לטעמי זו לא חגיגה אבל הם התעקשו להיפרד. אז היו עוגות , כמה מילים חמות , מתנה וככה נגמרו להם ארבע וחצי שנים של חיים . ביום ראשון כולם יחזרו לעבודה , מישהו אחר יקבל את העמדה הריקה והעולם כמנהגו ינהג . לאורך כל היום ישב לי השיר של פוליקר "בכל סיום יש התחלה חדשה" וכשיצאתי בפעם האחרונה מהדלת הגשתי אנחת רווחה וקצת עצב ופחד ביחד. זהו ידידי ..את המכתב מהמעסיק שלי ( חברת תוכנה גדולה מאוד , שהיא סיפור לאופרה אחרת ) כבר קיבלתי ,ובסוף דצמבר אני מצטרף למעגל הגדול מאוד של המובטלים .
