../images/Emo119.gif אני שומע את מה שאתה אומר
וזה נשמע לי כמו אויויוי! סתם, סתם, לא מצחיק בכלל... ידוע שאין נחמה למבקשה בין זרים. ויש מן האובדן בעוד חבר טוב שמתחתן, עם כל השמחה בשבילו, קשה לראות את הדברים מעיניים אחרות. כל אחד רואה רק דרך עיניו שלו... ואין נחמה על אובדן החלום, חלום המשפחה בצורתה הטבעית והפשוטה שבה גדלת. עם כל הפתיחות והרצון הטוב לעשות את זה בדרכים אחרות (ולגיטימיות, וודאי), איש ואשה, בית וילדים - זה בסיס, זה יציב, זה מוכר, ולפעמים גם עובד. הרבה פעמים גם זה לא, אבל זו עדיין דרך העולם ברובו. וזו עדיין הדרך הפשוטה ביותר שאני מכיר להביא ילדים. לא היחידה, לא מתאימה לכולם, אבל הפשוטה ביותר. לעזאזל, החיים כל כך מורכבים, אז למה גם זה צריך להיות כל כך מורכב... אין ספק שזה הצער אולי העמוק ביותר שאפשר לחוות. ובטח כשחווים אותו לבד. ובפחד. וכל חבר שמתחתן מעמיק את הבדידות, ומזכיר שוב את אותו הצער. אני לא מאחל לאף אחד את הסבל שלי, בטח לא לחברים שלי... ועדיין יש איזה רצון עמום, שאולי בכל זאת אחד האנשים הקרובים אליי יתגלה פתאום גם כן במצבי... הדמיון הזה, הפנטזיה המעט מרושעת הזאת מלווה את החיים במין גיחוך ציני. מהצד. ובכל מסיבת אירוסין, חתונה, שבע ברכות, או סתם ביקור אצל חברים נשואים באושר - משמיעה הפנטזיה את חרחורי גסיסתה. ואתה סבבב יקר, שא את עיניך מעלה, שמע איך לוחש הרוח הלילה, שים את ידך ביד הענן ובקש חלום קטן. אני לא יודע מי מאיתנו מכיר אותך באמת ומקרוב. אני אמנם לא, אבל ראיתי אותך פעם פעמיים, ויש סביבך איזה אור. אולי זה לא עניין גדול, אבל אני רואה הערכה כלפיך לפחות פה בפורום. לא לחינם כולם ממהרים לנחם... פתח את ליבך לחלום חדש, ולאנשים הרוצים בטובתך וקרבתך. אל תחכה בשער עד שתקום איילת השחר, עד סוף הדרך, עד כלות הזמן, שמור לך חלום קטן.
וזה נשמע לי כמו אויויוי! סתם, סתם, לא מצחיק בכלל... ידוע שאין נחמה למבקשה בין זרים. ויש מן האובדן בעוד חבר טוב שמתחתן, עם כל השמחה בשבילו, קשה לראות את הדברים מעיניים אחרות. כל אחד רואה רק דרך עיניו שלו... ואין נחמה על אובדן החלום, חלום המשפחה בצורתה הטבעית והפשוטה שבה גדלת. עם כל הפתיחות והרצון הטוב לעשות את זה בדרכים אחרות (ולגיטימיות, וודאי), איש ואשה, בית וילדים - זה בסיס, זה יציב, זה מוכר, ולפעמים גם עובד. הרבה פעמים גם זה לא, אבל זו עדיין דרך העולם ברובו. וזו עדיין הדרך הפשוטה ביותר שאני מכיר להביא ילדים. לא היחידה, לא מתאימה לכולם, אבל הפשוטה ביותר. לעזאזל, החיים כל כך מורכבים, אז למה גם זה צריך להיות כל כך מורכב... אין ספק שזה הצער אולי העמוק ביותר שאפשר לחוות. ובטח כשחווים אותו לבד. ובפחד. וכל חבר שמתחתן מעמיק את הבדידות, ומזכיר שוב את אותו הצער. אני לא מאחל לאף אחד את הסבל שלי, בטח לא לחברים שלי... ועדיין יש איזה רצון עמום, שאולי בכל זאת אחד האנשים הקרובים אליי יתגלה פתאום גם כן במצבי... הדמיון הזה, הפנטזיה המעט מרושעת הזאת מלווה את החיים במין גיחוך ציני. מהצד. ובכל מסיבת אירוסין, חתונה, שבע ברכות, או סתם ביקור אצל חברים נשואים באושר - משמיעה הפנטזיה את חרחורי גסיסתה. ואתה סבבב יקר, שא את עיניך מעלה, שמע איך לוחש הרוח הלילה, שים את ידך ביד הענן ובקש חלום קטן. אני לא יודע מי מאיתנו מכיר אותך באמת ומקרוב. אני אמנם לא, אבל ראיתי אותך פעם פעמיים, ויש סביבך איזה אור. אולי זה לא עניין גדול, אבל אני רואה הערכה כלפיך לפחות פה בפורום. לא לחינם כולם ממהרים לנחם... פתח את ליבך לחלום חדש, ולאנשים הרוצים בטובתך וקרבתך. אל תחכה בשער עד שתקום איילת השחר, עד סוף הדרך, עד כלות הזמן, שמור לך חלום קטן.