זאת לא אני שכותבת...

[חסויה אך גאה]

זאת לא אני שכותבת...

אני כבר לא סובלת בצבא... כאילו שהמטווחים שעשיתי הוציאו ממני כל כאב שאני יכולה להרגיש בקשר לדברים שאני עושה בצבא... דברים שאני אומרת... התפקיד שלי הוא לשכנע אנשים ללכת לקרבי... ההגדרה שלו היא "שיפור המוטיבציה בקרב בני נוער להתגייס לצבא- בדגש על קרבי" עד עכשיו נשארתי בצבא מתוך מחשבה תמימה שאני יכולה לבצע את התפקיד מבלי לבצע אותו- ז"א- שיחות אישיות עם נוער במצוקה- מבלי לערב בזה מוטיבציה לצבא- ולקרבי בפרט... אבל- עם כל יום שעובר- אני לומדת יותר ויותר- וחוששת... חוששת שאין מצב שאני אצליח להוציא לפועל את התכנונים שלי... מה שתמיד החזיק אותי בצבא- מה שמנע ממני מללכת לקב"ן ולספר על תקופת הדיכאון שלי שבעקבותיה הייתי קרובה כ"כ להתאבדות ולהוציא נפשי היה המחשבה על אותם בני נוער שנמצאים אולי במצב שבו אני הייתי- והמחשבה על כך שאוכל לעזור להם... אבל- מה עם כל הדיווחים והדוחות שאני אצטרך למסור? כמה שיעורים העברתי השבוע במסגרות חינוכיות בכדי להעלות מוטיבציה לקרבי? אחת- וזה יהיה יותר מדי... מילא- להרוס את עצמי- את המוסר שבי שכבר הפסיק כמעט להציק- יושב לו שם בשקט בתוכי- חלש וחסר אונים.... כי העצמיות שלי התמוטטה מהעול של מאבק יומיומי בעצמי... לא לתת לשטיפת המוח הצבאית לחדור לתוכי... מצטערת... לא הצלחתי. שמישהו יזכיר לי למה לא רציתי לירות בנשק...? הרי הצבא שלנו הוא "לא צבא כובש" הצבא שלנו הוא "צבא הגנה"- אני מגנה על המשפחה והחברים שלי מפני פלישת מחבלים... לא? משהו בתוכי אומר שלא... אבל... כל הסבל שעברתי במחשבות על "אני לא צריכה להיות פה" הרסו אותי, ומשהו בתוכי כבר נכנע ונשבר... לצאת מהצבא? עכשיו? כשכבר עברתי מטווחים פעמיים? לחינם? לצאת מהצבא? עכשיו? כשאני עדיין זוכרת משהו מעורפל בקשר לסלידה שלי מהמערכת? לצאת? להשאר? לצאת? ................. חסויה

 

[Tiryon]

מה שלא תחליטי וכמה שקשה לך,התאבדות

אינה הפתרון! גם אם קשה לך,היי חזקה,בסופו של דבר הזמן יעבור ואת תסיימי את הצבא. תהיי חזקה,תאמיני בעצמך ואת תשרדי!

 

[hodaya151]

אבל לא הבנתי

למה לא להישאר? התגברת על הבעיה? וולקאם! הבעיה האמיתית היא לשרת בצבא אחרי כזה קיץ נורא, שבו ניצלו אותו למטרות נוראיות. אם את מסוגלת- ומעודדת אחרים- זה באמת בעיה אחרת.

 

[Mיקי_]

לעודד לקרבי?

זה בערך הדבר הכי לא קשור לעמדות מצפון שיש. נעזוב את המטווחים שעברת אבל את פשוט גורמת לאחרים ללכת לצבא ולא סתם ללכת לצבא אלא לתפקידים אלימים. בשום אופן התאבדות היא לא הפתרון, אבל גם הדרך שבחרת לעצמך לא ממש תעזור למצפון שלך. את יכולה לומרת שהצבא שלנו הוא לא צבא כובש ולהתנגד לאמת הפשוטה שקיימת בשטחים יש מספיק אנשים שעוצמים ככה את עניהם, אבל את לא יכולה לומר על הצבא שלנו שהוא צבא הגנה, באלימות לא פותרים אלימות. את שואלת אותי כפציפיסטית מה לעשות? אני לא הייתי מתגייסת מראש בכל מקרה, אבל אם את רוצה להישאר נאמנה למצפון שלך, לפחות תפסיקי עם התפקיד הזה של לשכנע אנשים להתגייס לצבא ובמיוחד לקרבי, וזאת למען חברה מוסרית יותר, ובתקווה שכמובן תצאי מהצבא, למענך ולמען מצפונך והמוסר האישי שלך. אבל זה כמובן לפי עמות המידה והמוסר שלך, רבים יאמרו לך פשוט לאבד את המצפון, בחברה כמו שלנו זה הרבה יותר קל...

 

[aureliano1]

בראייה טיפה יותר רחבה

את נמצאת כרגע בתפקיד של עבודה עם בני נוער לפני גיוס וכולך תקווה לכסת"ח אותו כמה שיותר, כי רע לך ומצפונית לא נעים לך לבצע אותו. אבל בראייה יותר רחבה, תחשבי על האנשים שאת עובדת איתם. אותו "נוער במצוקה". מה עתידו בשלוש שנים הבאות? אני מניח שלא כל פרחח מועד מבאר שבע הוא בהכרך פציפיסט, נכון? אז נניח שתשכנעי את אותו פרחח לא להתגייס. הוא ייצא, מבסוט מלשכת הגיוס כדי לא לחזור לשם היישר לשכונתו ולצבא יהיה חייל אחד פחות. ומה יהיה עם אותו בחור בהמשך חייו? הוא ימשיך להתגלגל בשכונה, ללא כל תמיכה, ללא כל חינוך והסיכויים שלו לצאת בן אדם פחות גבוהים. דרך אגב, בחיים האמיתיים מתדרדרים לאלימות הרבה הרבה יותר בקלות מבצבא. אני מתאר לעצמי שאת מבינה לאן אני חותר, נכון? הצבא, ובמיוחד המסגרות הלוחמות שלו מציעים הרבה תמיכה לאנשים שבאו עם בעיות מהבית. פסיכומטרי, תלושים, רשיונות נהיגה, בגדים, בגרויות, זה דברים שקשה להשיג באזרחות. חוץ מזה שאם מגיעים ליחידות איכותיות (וכאן את אמורה מתוקף תפקידך להמריץ אותם) יהיו להם גם מפקדים איכותיים, שיתנו בהם ערכים של עזרה לזולת ואהבת הטבע (טוב, זה בעיקר בחי"ר), שאיפה ללמוד, להתקדם וקצת ראייה מרחבית. אני לא משער שתקראי כל זאת והרגשתך תשתנה, אבל אני רק מבקש שתשקלי... לעבור לתפקיד אחר, בו לא תצטרכי להתעסק ישירות בדברים אותם את מתעבת, ומצד שני לא להרוס לאנשים סיכויים טובים לעזור לעצמם.