תחושת הבטן שלי
היא שאין מתאם מובהק. כלומר ישנם מצבים סינופטיים מאוד ברורים שבהם אפשר להשתמש בכלל אצבע כמו "רכס שם, אפיקיות כאן". אבל לא פעם ולא פעמיים אנו מופתעים לגלות שכללי האצבע הללו מזייפים. פתאום מגיע סילון וממטיר עשרות מילימטרים, פתאום מתעמק אפיקון והחורף חזר... פתאום. החורף הישראלי הוא שעטנז של מצבים סינופטיים, לכן תמיד יש מקום לאופטימיות אצל האופטימיים ולפסימיות אצל הפסימיים ובסופו של דבר החורף כאן מנפיק את מה שהוא יודע להנפיק מקדמת דנא. בממוצע כמובן.