ינסון היקרה
לפני כמה חודשים מישהי העלתה כאן את השאלה איזה שלילי הוא הכואב ביותר (הראשון, השני...) אני קוראת מה שאת כותבת ובא לי לבכות, עלייך ועל עצמי. היום אני יודעת את התדובה, שהשלילי הכי כואב הוא השלילי האחרון, זה שלא סתם מהדהד בלב אלא ממש צורב בו. אני חושבת שכגודל האופטימיות כך גודל האכזבה וזו תחושה פשוט קשה של כשלון למרות ש, יקירתי, זה בכלל לא תלוי בך וזה הסיוט בכל העניין. כי כנראה זה ממש לא משנה איזה יבול הצלחת להביא ואיך לא זזת במיטה ואיל השגחת ואיך אכלת ושתית ולא הלכת לעבודה, ושילמת בבריאות וההרדמה של הזיפט היא באמת קצת זיפטית... אני תמיד חושבת לעצמי אח"כ שבטח כל הזמן הזה ששמרתי על צעמי ופינטזתי על העוברים, הם כבר מזמן מצאו את דרכם החוצה, אולי עוד ביום הראשון, אולי כבר כשירדתי במדרגות מבית החולים לחניה או כשהעבירו אותי מחדר ניתוח לחדר התאוששות. אין לי מה לומר לך פרט למה שאת כבריודעת - עוד יום יומיים שלושה של עצבות ואת תחזרי לעצמך וגם לטיפול הבא. ובסוף זה יצליח, זה פשוט חייב בסוף להצליח. כולנו איתך.
