ושוב חוזר הניגון
מאוחר מידי. הוא כבר וויתר... אמר שהוא מרגיש שאני לא כל כך רוצה אותו. אמר שגם הוא לא בטוח, אמר שזה לא זה. עם כל מילה כזאת הרגשתי איך אני יותר נסגרת. לא יכלתי להגיד לו שהוא טועה... שיתן הזדמנות... לא יכלתי להגיד לו שאני כן רוצה. זה שוב קרה ואני לא יודעת איך לצאת מהמעגל הזה. אני לא מבינה למה... למה אין שם מישהו שיבין אותי, שאני צריכה זמן. אבל איך אני יכולה לצפות ממישהו אחר שיתמודד איתי אם אני לא מסוגלת להתמודד עם עצמי? וזה נאגר. אני מתייקת את המקרה הזה יחד עם עוד מקרים נוספים של אכזבה וכישלון. וכל תיוק כזה לוקח מקום פנוי של זיכרון טוב, של חוויה מוצלחת. משהו חייב להשתנות וזה חייב להתחיל בי. בפנים בפנים. בראש, בלב, בעיניים. אני צריכה להתחיל לראות אחרת. אומרים שמודעות זה חצי מהעבודה. ואני מודעת, אני באמת מודעת לזה שאני הורסת לעצמי בזה שאני לא נפתחת. בזה שאני משחקת אותה חזקה ואדישה ושכלום לא משפיע עלי. ומה? אני תקועה עם המודעות הזאת וזה לא מביא אותי לשום מקום...
מאוחר מידי. הוא כבר וויתר... אמר שהוא מרגיש שאני לא כל כך רוצה אותו. אמר שגם הוא לא בטוח, אמר שזה לא זה. עם כל מילה כזאת הרגשתי איך אני יותר נסגרת. לא יכלתי להגיד לו שהוא טועה... שיתן הזדמנות... לא יכלתי להגיד לו שאני כן רוצה. זה שוב קרה ואני לא יודעת איך לצאת מהמעגל הזה. אני לא מבינה למה... למה אין שם מישהו שיבין אותי, שאני צריכה זמן. אבל איך אני יכולה לצפות ממישהו אחר שיתמודד איתי אם אני לא מסוגלת להתמודד עם עצמי? וזה נאגר. אני מתייקת את המקרה הזה יחד עם עוד מקרים נוספים של אכזבה וכישלון. וכל תיוק כזה לוקח מקום פנוי של זיכרון טוב, של חוויה מוצלחת. משהו חייב להשתנות וזה חייב להתחיל בי. בפנים בפנים. בראש, בלב, בעיניים. אני צריכה להתחיל לראות אחרת. אומרים שמודעות זה חצי מהעבודה. ואני מודעת, אני באמת מודעת לזה שאני הורסת לעצמי בזה שאני לא נפתחת. בזה שאני משחקת אותה חזקה ואדישה ושכלום לא משפיע עלי. ומה? אני תקועה עם המודעות הזאת וזה לא מביא אותי לשום מקום...