ושוב הגיע סוף שבוע...

[tear]

ושוב הגיע סוף שבוע...

ושוב הם מגיעים לחופשת סוף שבוע מהצבא, ורק אתה לא... ומתגעגעת למחשבות, איך תיראה עם מדים, עם שיער קצוץ, חייל... מתגעגעת לרעיון לצפות לטלפון ממך, לדאוג איך אתה מסתדר ומתי תגיע לחופשת סוף שבוע... מתגעגעת לחבק, לנשק ולומר לך כמה התגעגעתי... ילד מתוק ואהוב שלי

ועוד סוף שבוע של געגועי אין קץ אליך ואל כל מה שכבר לא יהיה...

אמא

 

[עזרה@ראשונה]

חצי נחמה

כן, זה ברור, זה ברור, הכאב הזה, כל הגעגועים, אבל לעזרא נדמה כבר זמן רב שאת בוחרת לייסר את עצמך גם בעניינים נוספים שלא ממין העניין, כמו כל מה שקשור לצבא, לחחילים, למדים, לגיהוץ המדים, לטלפונים מהצבא, לחופשות מהצבא... כן, זה ברור, בהחלט ברור, שהחברים בצבא... אבל אם תחשבי רגע לעומק, אבל באמת לעומק, עוד יסתבר לך שאת מייסרת את עצמך בעניינים ששום אמא אחרת לא משתוקקת אליהם: אימהות רבות-רבות לא נרדמות כבר שנים בלילות רק בגלל הצבא הזה, אנשים מסתובבים סהרוריים בגלל השירות של הבן בצבא, וכל טלפון כזה מהצבא רק מקפיץ להם את המוח עד לתיקרה ואת הלב עד השמיים.... חבל, פשוט חבל שתייסרי את עצמך בכל הדימויים הציוריים האלה של הצבא... חבל שהתמונות הצבאיות האלה ידירו שינה אפילו לרגע אחד מעינייך, אין בזה מאומה, בוודאי לא שום דבר ציורי ויפה, בוודאי לא בימים האלה, שכדאי לך לסבול בגללו, הכל ברור, כן, בוודאי, הכל ברור לגמרי - אבל למה לך להוסיף לכאוב בגלל דבר שלא שווה מכאוב. הצבא הזה, למשל. פשוט חבל ומיותר. זה סבל רב לחינם. לפחות מהבחינה הזו - את מענה את נפשך לריק. פשוט חבל.

 

[tear]

אין לך מושג, הא?????.

אינני מאחלת לאף הורה לאבד בן,או בכלל, ואם אני כותבת פה דברים שיוצאים מליבי ונשמתי, זו הבחירה שלי, והגעגועים הם שלי, והייסורים הם שלי, והדימויים הם גם כן שלי, וכך רוצה ומרגישה, מי יוכל לומר לי איך להתמודד או לדמיין ולהרגיש?! אינני מכירה אותך ולא יודעת משום איזו סיבה אתה פה,נכון שיש לך הברקות ותשובות לדברים מסויימים, אך לא הכל אפשרי, ובמיוחד ב"משחק" ברגשות כואבים של אנשים. האמת שבהתחלה כשקראתי את הודעתך, חשבתי לא לטרוח ולהגיב לך בכלל, אך די נמאס לי עזרא, אני לא מוכנה להפגע משום אדם נוסף יותר משאני פגועה. אינני רוצה לדבר בשם אחרים, אך למיטב ידיעתי ישנם עוד שמרגישים כמוני בקשר לתגובותיך והערותיך, אפשר גם אחרת, קצת יותר רגישות לא תזיק...

 

[Mאיה]

החיבור לגיל

אני חושבת שכל הזמן תראי את דמותו מהלכת. כרגע, הוא היה אמור להיות בצבא ועולה דמותו מול פניך כחייל, והידיעה שהחיילים הללו חוזרים הבייתה והחייל שבליבך לא ישוב לעולם, הידיעה הזאת היא קשה. את יודעת, אני מסוגלת להבין אותך. אני איבדתי תינוק שלא ממש נולד, איבדתי אותו יום אחרי שאחותי ילדה את התינוקת שלה. כבר שנה וחצי אחרי ואני לא מסוגלת להביט בתינוקת, להתקרב אליה, לראות אותה...היא מזכירה לי את מה שאין לי, את מה שכבר לא יהיה לי...וזה כבד על הלב- אז נמנעת.. אני מתארת לעצמי שגם כשתראי או תדעי על כך שחבריו מתחתנים, תכאבי, הוא הרי לא יזכה לזאת לעום- את לא תזכי לחתן אותו, לראות אותו צועד לחופה, להתרגש עבורו... אלי "נפילות" מתח כאלו. ומותר לך לחוש אותם ולכאוב אותם...להתמודד עימם. מחבקת את הכאב שלך בתקווה שזה מרגיש במעט, Mאיה.

 

[עדנה, אמא של אייל]

הוי אמא דמעונת יקרה.....

דברים שלא נדע אותם....שרק נחשוב ונכאב שוב ושוב.... כמה יודעת את הגעגועים האלה שלך... הנה אני מתיישבת לידך, לחבק את האין העצום הזה שלך, שלי...את הבור שלא נגמר... עשית לי דמעה של גשם יקרה.....מבול של סוף שבוע.... שולחת לך יד שמרגישה......

 

[מיכל@בר]

מה שכבר לא יהיה....

ככה הולכות המחשבות לכל ה"זה כבר לא יהיה"... ועולם כמנהגו נוהג... מחבקת אותך..

 

[tear]

לכל האמהות ../images/Emo24.gif ../images/Emo24.gif ../images/Emo24.gif

כנראה שהחורף, הגשם, הרוח, הכל ביחד יצר בליל של רגשות מתעצמים וכואבים והמון המון געגועים... מחבקת את כולכן ומצרפת שיר שכתבה לי אישה מדהימה אחת ומרגישה שנוגע לכל האימהות, אז בהמון אהבה...

את הבכי של הרוח את הבכי של הרוח ואני מחבק אותך כל כך חזק שתשמעי, שלא תהיי עצובה. ולפעמים אני רוצה לצעוק לך שאני כאן ושתמיד אני אהיה כאן. והרעד הזה, שאת מרגישה לעיתים בלב, אלו כפות ידיי שלא משות מחייך. אני נושב לתוך ליבך את כל האהבה שלא אוכל עוד לתת. הלוואי ויכולתי לומר לך כמה שאני אוהב.. אני אומר לך עכשיו שתדעי את החום של הרוח, את אמא שלי.

 

[איילת*]

tear יקרה, אני אמנם

לא אמא (עדיין) אבל אני איתך בכל לבי, עם כל דמעה, עם כל וגעגוע. ובין גשם רוח וקור שתהיה לך גם טיפ-טיפת

 

[אמא של ג..]

מחוברת אליך חזק חזק

אל הבכי של החורף והבכי של האין... השיר הזה מדהים מפנה לו מקום מעל מיטתי. מחבקת אותך