ופתאום זה קרה
ופתאום זה קרה. ב11:30 בבוקר יום חמישי - בום!!! היינו בתוך הטנק על כל מדפיו הסגורים,עם ג'נטקסים לראשינו ומנוע פועל ואף על פי כן הפיצוץ הרעיד את כולנו,כאילו סוללת תותחים ירתה כרגע ביחד במרחק 10 מטר מאיתנו. מעוצמת הפיצוץ המ"פ זינק ממושב המפקד בטנק שלנו והציץ דרך מדפו לעבר מקור הפיצוץ.כולנו תלינו בו עיניים בתקווה שזה לא מה שחשבנו. "לא, לא אני לא מאמין,שיט,לא נכון" נשמע המ"פ.הלב שלי החסיר אז פעימה."2, כאן קודקוד,2 כאן קודקוד ענה לי עבור!" שמעתי אותו מנסה לעלות מול מפקד הטנק שחטף,אך ללא שום תועלת,הקשר מת.אז כבר ידעתי שהנורא מכל קרה. היו אלה 5 שניות של שתיקה צורמת,האי וודאות הזאת שאוכלת אותך מבפנים.ואז הגיעה סופסוף הפקודה:"תעלו לעמדות אש ותעיפו פגזים באוויר,תתנו את כל מה שיש לכם!" כך מצאנו את עצמנו שועטים אל העמדות הקדמיות בעוד שני טנקים חברו אל הטנק הפגוע בניסיון לחלצו.זה היה מטורף!-"סיבוני,תכונן ותירה! תירה כבר! לא משנה על מה תעיף פגזים באוויר!"צעק המ"פ לתותחן שלי.שאר הטנקים הצטרפו גם הם. ואז לפתע נשמעה צעקתו בקשר של מ"מ 1: "קודקוד כאן 1 אני חטפתי נ.ט עכשיו,הם יורים מכיוון החזית,אני משפר!" פתאום הבנתי,שיט! הם אשכרה מטווחים אותנו,זה לא איזה ירי ספוראדי! ואז גם באה פקודת האיסור לעלות יותר לעמדות קדמיות יותר מחשש של פגיעה נוספת.ירדנו לעמדות אחוריות.זאת הפעם הראשונה מאז הכניסה ללבנון שהחלטתי לפתוח את מדף הטען, ולשאוף קצת אוויר. כל המגנן עלה באש והיה אפוף בעשן לבן-אפור סמיך. בינתיים הסמ"פ יחד עם עוד טנק מהפלוגה וכוח של הנדסה ששהה איתנו במקום נאבקו בדליקה שפרצה בטנק הפגוע.מפקד הטנק שנפגע על אף פציעתו וכוויותיו הצליח לנטוש את הטנק הבוער אך למרות זאת ניסה לחזור ולחלץ את ציוותו,וכל זאת תחת הפגזת החיזבאללה וירי צלפים.גל,חבר למחזור וטען בצוות סמ"פ רץ אל הטנק עם מטפים וחזר שוב כדי להביא חדשים.ואז החלה הביורוקרטיה. המ"פ דרש מסוק לחילוץ, והמג"ד לא אישר והתעקש לחבור לרופא של החירניקי"ם באחד הכפרים הסמוכים.איזו שטות! רבע שעה הם התווכחו ביניהם,זמן כל כך יקר. "לא אכפת לי שאתה לא מאשר,איפה שאני נמצא שם אני רוצה מסוק במיידי!"צעק המ"פ לתוך הקשר. למשפחות ההרוגים יגיד המ"פ שכל עניין החילוץ עד הפינוי עם המסוק לקח רבע שעה גג. כשהייתי שם עם הראש מחוץ לטנק,כבר יכולתי לראות את הגופות המוצאות אחת, אחת מכוסות עם סקביאס צבאית על אלונקות.וזה היה מכאיב.כאילו מישהו הביא לי אגרוף בבטן וכל האוויר יצא לי מהריאות.הגרון ניחר,והמועקה גוברת.אך הנורא מכל,הוא הריח באוויר. עד הערב נמנע המ"פ מלספר לכל הפלוגה על כך ששלושת חברינו כבר לא בין החיים,אבל אנחנו בטנק כבר ידענו. זה כאב,כואב וימשיך לכאוב עוד הרבה מאוד זמן.יחד עם העובדה שלא ליווינו אתכם בדרכיכם האחרונה ולא יצא לנו להיות איתכם שם בעת הקבורה.
ופתאום זה קרה. ב11:30 בבוקר יום חמישי - בום!!! היינו בתוך הטנק על כל מדפיו הסגורים,עם ג'נטקסים לראשינו ומנוע פועל ואף על פי כן הפיצוץ הרעיד את כולנו,כאילו סוללת תותחים ירתה כרגע ביחד במרחק 10 מטר מאיתנו. מעוצמת הפיצוץ המ"פ זינק ממושב המפקד בטנק שלנו והציץ דרך מדפו לעבר מקור הפיצוץ.כולנו תלינו בו עיניים בתקווה שזה לא מה שחשבנו. "לא, לא אני לא מאמין,שיט,לא נכון" נשמע המ"פ.הלב שלי החסיר אז פעימה."2, כאן קודקוד,2 כאן קודקוד ענה לי עבור!" שמעתי אותו מנסה לעלות מול מפקד הטנק שחטף,אך ללא שום תועלת,הקשר מת.אז כבר ידעתי שהנורא מכל קרה. היו אלה 5 שניות של שתיקה צורמת,האי וודאות הזאת שאוכלת אותך מבפנים.ואז הגיעה סופסוף הפקודה:"תעלו לעמדות אש ותעיפו פגזים באוויר,תתנו את כל מה שיש לכם!" כך מצאנו את עצמנו שועטים אל העמדות הקדמיות בעוד שני טנקים חברו אל הטנק הפגוע בניסיון לחלצו.זה היה מטורף!-"סיבוני,תכונן ותירה! תירה כבר! לא משנה על מה תעיף פגזים באוויר!"צעק המ"פ לתותחן שלי.שאר הטנקים הצטרפו גם הם. ואז לפתע נשמעה צעקתו בקשר של מ"מ 1: "קודקוד כאן 1 אני חטפתי נ.ט עכשיו,הם יורים מכיוון החזית,אני משפר!" פתאום הבנתי,שיט! הם אשכרה מטווחים אותנו,זה לא איזה ירי ספוראדי! ואז גם באה פקודת האיסור לעלות יותר לעמדות קדמיות יותר מחשש של פגיעה נוספת.ירדנו לעמדות אחוריות.זאת הפעם הראשונה מאז הכניסה ללבנון שהחלטתי לפתוח את מדף הטען, ולשאוף קצת אוויר. כל המגנן עלה באש והיה אפוף בעשן לבן-אפור סמיך. בינתיים הסמ"פ יחד עם עוד טנק מהפלוגה וכוח של הנדסה ששהה איתנו במקום נאבקו בדליקה שפרצה בטנק הפגוע.מפקד הטנק שנפגע על אף פציעתו וכוויותיו הצליח לנטוש את הטנק הבוער אך למרות זאת ניסה לחזור ולחלץ את ציוותו,וכל זאת תחת הפגזת החיזבאללה וירי צלפים.גל,חבר למחזור וטען בצוות סמ"פ רץ אל הטנק עם מטפים וחזר שוב כדי להביא חדשים.ואז החלה הביורוקרטיה. המ"פ דרש מסוק לחילוץ, והמג"ד לא אישר והתעקש לחבור לרופא של החירניקי"ם באחד הכפרים הסמוכים.איזו שטות! רבע שעה הם התווכחו ביניהם,זמן כל כך יקר. "לא אכפת לי שאתה לא מאשר,איפה שאני נמצא שם אני רוצה מסוק במיידי!"צעק המ"פ לתוך הקשר. למשפחות ההרוגים יגיד המ"פ שכל עניין החילוץ עד הפינוי עם המסוק לקח רבע שעה גג. כשהייתי שם עם הראש מחוץ לטנק,כבר יכולתי לראות את הגופות המוצאות אחת, אחת מכוסות עם סקביאס צבאית על אלונקות.וזה היה מכאיב.כאילו מישהו הביא לי אגרוף בבטן וכל האוויר יצא לי מהריאות.הגרון ניחר,והמועקה גוברת.אך הנורא מכל,הוא הריח באוויר. עד הערב נמנע המ"פ מלספר לכל הפלוגה על כך ששלושת חברינו כבר לא בין החיים,אבל אנחנו בטנק כבר ידענו. זה כאב,כואב וימשיך לכאוב עוד הרבה מאוד זמן.יחד עם העובדה שלא ליווינו אתכם בדרכיכם האחרונה ולא יצא לנו להיות איתכם שם בעת הקבורה.