אִישֶחָדלְבָד
New member
ופעם הייתי פועל בניין...
באמת! בגיל שבע-עשרה, בערך, בין הלימודים. וזה לא שלהורים שלי לא לתת לי, דווקא הם לא היו כל-כך מרוצים. בכל-זאת, צריך לקום כל-כך מוקדם... וסביבת העבודה... העבודה היתה סיוט - שמש קופחת. הידיים נקרעות מהטוריה ומהחבל של הגלגלת. מכינים ארגז ועוד ארגז של טיח... אפילו לחשוב אין זמן. רק לנשום ולהשתעמם בין העלאת דלי לבין עוד ערבוב של הטיח. אפילו לעשן, לא עישנתי. ואם לא שמת לב ונמרח לך מלט או סיד על כפות הידיים, שממילא דוויות, תוך מספר משיכות בחבל של הגלגלת, כל כף-היד נהיית פצע אחד פתוח. ולמה לא שמת כפפות, למה? טמבל! ובהפסקה הולך לקנות משהו לאכול, ומביא ל"בעל-בית" סיגריות ויושבים ואוכלים בשתיקה. רק אני והוא, שני יהודים יחידים. לידינו הערבים במעגל סביב קערת האוכל שלהם. בעוד שעתיים הם כבר לא יהיו פה. צריכים לצאת מוקדם, כדי לא להתקע במחסום. אנחנו – לנו אין בעיה, עובדים כל עוד יש אור. גומרים לאכול, חוזרים לעבודה. ברור שעכשיו עוד יותר חם. כל החולצה כבר מים [וטיח]. ובנעליים עיסה של חול ומים. וההרגשה כל-כך מזופתת... והשמש הזאת – לא מרפה... אומר לעצמי: יופי! נגמר החומר בארגז, אולי נלך הביתה סוף-סוף. צועק זאת ל"בעל-בית", שנמצא באחת הקומות, ועוצם את העיניים בתפילה: רק שלא יגיד שיש עוד זמן ובוא נכין עוד ארגז... נגמר היום, עברת אותו בשלום [לא נכנס לך איזה מסמר-עשר לרגל, או משהו דומה], יאללה הביתה. מקלחת ולישון. מחר עוד יום... [אולי סוף-סוף, אדבר איתו שיעלה לי קצת את ה"יומית"]. ובכל פעם שחרא לי, אני נזכר בזה ותוהה לעצמי: אולי כל החיים אתה מנותב לכיוון אחד ואין מה לעשות? אולי כל כברת הדרך שעשית מאז, היא אך מקרית?... וכל-כך קל לחזור לנקודת ההתחלה... רק תוותר! מותר לך! תנוח קצת, מה יש? ואז אני אומר לעצמי: בעצם, מה רע בעבודת-כפיים? כך אתה רואה את התחתית??? ואז נהיה לי עוד יותר חרא.
באמת! בגיל שבע-עשרה, בערך, בין הלימודים. וזה לא שלהורים שלי לא לתת לי, דווקא הם לא היו כל-כך מרוצים. בכל-זאת, צריך לקום כל-כך מוקדם... וסביבת העבודה... העבודה היתה סיוט - שמש קופחת. הידיים נקרעות מהטוריה ומהחבל של הגלגלת. מכינים ארגז ועוד ארגז של טיח... אפילו לחשוב אין זמן. רק לנשום ולהשתעמם בין העלאת דלי לבין עוד ערבוב של הטיח. אפילו לעשן, לא עישנתי. ואם לא שמת לב ונמרח לך מלט או סיד על כפות הידיים, שממילא דוויות, תוך מספר משיכות בחבל של הגלגלת, כל כף-היד נהיית פצע אחד פתוח. ולמה לא שמת כפפות, למה? טמבל! ובהפסקה הולך לקנות משהו לאכול, ומביא ל"בעל-בית" סיגריות ויושבים ואוכלים בשתיקה. רק אני והוא, שני יהודים יחידים. לידינו הערבים במעגל סביב קערת האוכל שלהם. בעוד שעתיים הם כבר לא יהיו פה. צריכים לצאת מוקדם, כדי לא להתקע במחסום. אנחנו – לנו אין בעיה, עובדים כל עוד יש אור. גומרים לאכול, חוזרים לעבודה. ברור שעכשיו עוד יותר חם. כל החולצה כבר מים [וטיח]. ובנעליים עיסה של חול ומים. וההרגשה כל-כך מזופתת... והשמש הזאת – לא מרפה... אומר לעצמי: יופי! נגמר החומר בארגז, אולי נלך הביתה סוף-סוף. צועק זאת ל"בעל-בית", שנמצא באחת הקומות, ועוצם את העיניים בתפילה: רק שלא יגיד שיש עוד זמן ובוא נכין עוד ארגז... נגמר היום, עברת אותו בשלום [לא נכנס לך איזה מסמר-עשר לרגל, או משהו דומה], יאללה הביתה. מקלחת ולישון. מחר עוד יום... [אולי סוף-סוף, אדבר איתו שיעלה לי קצת את ה"יומית"]. ובכל פעם שחרא לי, אני נזכר בזה ותוהה לעצמי: אולי כל החיים אתה מנותב לכיוון אחד ואין מה לעשות? אולי כל כברת הדרך שעשית מאז, היא אך מקרית?... וכל-כך קל לחזור לנקודת ההתחלה... רק תוותר! מותר לך! תנוח קצת, מה יש? ואז אני אומר לעצמי: בעצם, מה רע בעבודת-כפיים? כך אתה רואה את התחתית??? ואז נהיה לי עוד יותר חרא.