הרבָּה כהן כהן
New member
ועצם לא תשברו בו
מוקדש לטאז שבור העצמות. אנחנו נקרא השבת את פרשת בוא שבה מסופר על המכות האחרונות שסופגים המצרים – ארבה,חושך ומכת בכורות – ועל מעשיהם של בני ישראל המתכוננים לגאולה. בעוד המצרים - כמו פולניות טובות - יושבים בחושך: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו--שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם. (י/כב-כג) ובינתיים בני ישראל מתכוננים ליציאה. כדי להיגאל ממצרים הם חייבים לעשות משהו בעצמם ולא רק לחכות לנס. הדבר הראשון שמוטל עליהם (אמנם לא כמצווה, אך אולי כתרגיל שחרור) זה לקחת מתנות מהמצרים (וזו אולי עצה לדודה שהתלבטה מה להביא – אל תביאי קחי!): וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם--אַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה: כְּשַׁלְּחוֹ--כָּלָה, גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה דַּבֶּר-נָא, בְּאָזְנֵי הָעָם; וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף, וּכְלֵי זָהָב וַיִּתֵּן ה' אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה, גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי-פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי הָעָם. (יא/א-ג) כדי שבני ישראל ירגישו שהם ראויים לגאולה הם צריכים להפסיק לפחד מהמצרים ועל כן כשלב ראשון, הם צריכים לבקש מהם מתנות. אם הם יצליחו לעשות זאת, הם יעשו צעד חשוב לקראת ההינתקות ממצרים. ובאמת לפני שבני ישראל יוצאים ממצרים מציינת התורה (יב/לו): וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת וַה' נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם--וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם. עוד מצווה אחת מצווים בני ישראל (יב/ג-י): דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה לַבָּיִת וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת, מִהְיוֹת מִשֶּׂה--וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה. שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה, יִהְיֶה לָכֶם; מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים, תִּקָּחוּ. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל--בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם. וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם: כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ. וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ, עַד-בֹּקֶר; וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. הם חייבים להכין מבעוד מועד כבש, ולאכול אותו יחדיו כל המשפחה. הכבש נחשב לאחד מאלילי מצרים ולהפוך אותו למאכל נחשב אחת התועבות הגדולות ביותר בעיני המצרים. יש כאן מבחן אומץ ואמונה לבני ישראל – להפסיק את תחושת הקרבנות על ידי הקרבת קרבן. אבל הקרבן לא מוקרב לקב"ה אלא בני ישראל בעצמם צריכים לאכלו! הם צריכים לאכול אותו בשלמותו ואסור להם להותיר ממנו שאריות או לקחת צידה לדרך - וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. בנוסף הם צריכים למרוח את דם השה (זכר לכאבי המחזור?) על פתח הבית כדי לסמל ולסמן שהם לא מחביאים את המצוה אלא עושים זאת "ביד רמה". וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. אפילו אנשים זקנים שקשה להם ללעוס חייבים במצוה – שנאמר: שֶׂה לְבֵית-אָבֹת...
מצוה זו נשארה לדורות (יב/מג-מו) וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח: כָּל-בֶּן-נֵכָר, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. וְכָל-עֶבֶד אִישׁ, מִקְנַת-כָּסֶף--וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר, לֹא-יֹאכַל בּוֹ. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא-תוֹצִיא מִן-הַבַּיִת מִן-הַבָּשָׂר חוּצָה; וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ-בוֹ. הפסח הוא חג לאומי הנחוג בחיק המשפחה. לכן הזבח צריך להיות שלם ואסור להוציאו החוצה. העצמאות מסומלת בעצם השלמה. והפרק מסתיים בפסוק: וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: הוֹצִיא ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--עַל-צִבְאֹתָם. מי ייתן ונדע להפסיק להיות קרבנות של המצב ונוכל לצאת לעצמאות כשכל עצמותינו שלמות. רפואה שלמה!
מוקדש לטאז שבור העצמות. אנחנו נקרא השבת את פרשת בוא שבה מסופר על המכות האחרונות שסופגים המצרים – ארבה,חושך ומכת בכורות – ועל מעשיהם של בני ישראל המתכוננים לגאולה. בעוד המצרים - כמו פולניות טובות - יושבים בחושך: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו--שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם. (י/כב-כג) ובינתיים בני ישראל מתכוננים ליציאה. כדי להיגאל ממצרים הם חייבים לעשות משהו בעצמם ולא רק לחכות לנס. הדבר הראשון שמוטל עליהם (אמנם לא כמצווה, אך אולי כתרגיל שחרור) זה לקחת מתנות מהמצרים (וזו אולי עצה לדודה שהתלבטה מה להביא – אל תביאי קחי!): וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם--אַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה: כְּשַׁלְּחוֹ--כָּלָה, גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה דַּבֶּר-נָא, בְּאָזְנֵי הָעָם; וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף, וּכְלֵי זָהָב וַיִּתֵּן ה' אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה, גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי-פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי הָעָם. (יא/א-ג) כדי שבני ישראל ירגישו שהם ראויים לגאולה הם צריכים להפסיק לפחד מהמצרים ועל כן כשלב ראשון, הם צריכים לבקש מהם מתנות. אם הם יצליחו לעשות זאת, הם יעשו צעד חשוב לקראת ההינתקות ממצרים. ובאמת לפני שבני ישראל יוצאים ממצרים מציינת התורה (יב/לו): וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת וַה' נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם--וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם. עוד מצווה אחת מצווים בני ישראל (יב/ג-י): דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה לַבָּיִת וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת, מִהְיוֹת מִשֶּׂה--וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה. שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה, יִהְיֶה לָכֶם; מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים, תִּקָּחוּ. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל--בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם. וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם: כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ. וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ, עַד-בֹּקֶר; וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. הם חייבים להכין מבעוד מועד כבש, ולאכול אותו יחדיו כל המשפחה. הכבש נחשב לאחד מאלילי מצרים ולהפוך אותו למאכל נחשב אחת התועבות הגדולות ביותר בעיני המצרים. יש כאן מבחן אומץ ואמונה לבני ישראל – להפסיק את תחושת הקרבנות על ידי הקרבת קרבן. אבל הקרבן לא מוקרב לקב"ה אלא בני ישראל בעצמם צריכים לאכלו! הם צריכים לאכול אותו בשלמותו ואסור להם להותיר ממנו שאריות או לקחת צידה לדרך - וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. בנוסף הם צריכים למרוח את דם השה (זכר לכאבי המחזור?) על פתח הבית כדי לסמל ולסמן שהם לא מחביאים את המצוה אלא עושים זאת "ביד רמה". וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. אפילו אנשים זקנים שקשה להם ללעוס חייבים במצוה – שנאמר: שֶׂה לְבֵית-אָבֹת...
