ועם

א י ל ה

New member
ועם

התקרב הצפירה, הצפירה שמסמלת את תחילת היום הקשה כל כך הזה, ועל רקע המהומה של השבוע שעבר, יש לי מילים להגיד פה. דווקא פה. כי דווקא על רקע הטירוף הזה של היומיום, של ההפצצות, של ההפגזות ושל רעמי התותחים, דווקא על הרקע הזה, התגובה שאני מוצאת בתוכי נובעת מצדו השני של המטבע ההוא, והצפירה מתמזגת עם היבבה שעולה בי... היבבה שעולה על המציאות שאנו חיים בה, שבה מתערערת הזכות הקיומית הבסיסית של כל אדם לחיות בביטחון בביתו, ביתו שאמור להיות מבצרו... על המציאות שאנו חיים בה, שבה האלימות המתמשכת יוצרת נזק נפשי מצטבר, שמי יודע מתי נפרע אותו, ואיך, אנחנו וילדינו... על המציאות שאנו חיים בה, שבה החיים הופכים לחוויה של הישרדות במקום של גדילה, של הסתתרות במקום של חגיגה, של התכנסות במקום של צמיחה... על המציאות שאנו חיים בה, שבה המוסר עובר דאון-גריידינג בלתי פוסק, שבה, מבלי משים, ההשחתה פנימה היא היא המחיר האמיתי שאנו משלמים... לכל אלה אני אתן מקום ברגע הזה. על כל אלה אני אבכה בחסותה החובקת של הצפירה. על כל אלה, יחד עם כל אלה שאינם. שבמותם... האם את זה ציוו לנו? א י ל ה (מתגעגעת) לתפארת מדינת ישראל
 

Sודית

New member
../images/Emo45.gifאיתך בכל מילה../images/Emo16.gif../images/Emo104.gif../images/Emo16.gif

 
ועם

המילים שלך שותקת
 

זיוי בת

New member
ועם

המילים הכל כך נוגעות האלה של אילה רציתי גם אני להגיד משהו. אני מרגישה כאן, בפורום הזה בית. כזה שאפשר לבוא אליו טבעי, בלי לחשוב פעמיים. להגיד לחברים את מה שעל הלב, להתלטף, ולירות, ולצחוק, הרבה לצחוק, ולהתפלרטט עם המילים, ולהגיד גם אמירות אמיתיות בין כל הצחוק הגדול הזה. ודווקא בבית הזה מרגישה עכשיו, ביומיים הקרובים, צורך לשתוק. ולחשוב. ולתת לכאב לעטוף. ושוב לחשוב. ברצינות. ואתם, החברים שלי בבית הזה, תהיו איתי. זיוי
 

לי-אור.

New member
בטקס

שם ברחבת הכותל מתעכבת המצלמה על פנים מיוסרות כל כך עד שהלב נשבר... מניין הכסאות שם ברחבת הכותל גדול השנה, כך נדמה, מתמיד... הרבה מצטרפים חדשים למשפחה אחת כואבת ומיוסרת שאולי שואלת עצמה מדי יום ועד סוף ימיה מה היה לו היה אחרת... ואיך היה.. ולמה... והלב נשבר.. ושם ברחבת הכותל מתעכבת המצלמה על איש זקן זקן... מבט כבוי בעיניו.. תבוסה בפניו.. והלב נקרע... הרבה כסאות שם ברחבת הכותל....ואולי אולי מין משאלת לב כזו... אולי לא יגדל מנין הכסאות בטקסים הבאים... הלב נשבר.
 

בת 7

New member
איזה יופי אתם שותקים, משו משו!

אני אם כל כך הרבה חברים שלי היו מתים הייתי צועקת וצורחת עד שכולם היו מפסיקים להרוג, אבל אני מה אני מבינה אני. אני רק בת 7. אז תשתקו. זה בטח נורא יעזור. לאלה שמתו ואלה שעוד מעט ימותו. תשתקו. איזה יופי. כמו שהמורה שלי אוהבת.
 

בת 7

New member
הכי חשוב זה להתנהג כמו שצריך.

לשתוק מתי שצריך, לבכות מתי שצריך, לעשות כל יום קמתי התלבשתי התרחצתי. ובסוף, שאני ימות, או שהילד שלכם ימות, תגידו מה יכולתי לעשות. הרי התנהגתי כמו שצריך, לא?
 

Dan_Kap_

Active member
למדתי לקח

ואני לא מבטיח לילדים הבטחות שאני לא בטוח שאני יכול לקיים בכוחות עצמי. כי אולי זה המסר הכי נורא - לא רק הבריאות, הרווחה, העבודה והביטחון הופרטו - גם החלומות, התקוות והחזון. ומה שנשאר הוא מה שגיליתי במלחמת לבנון - הציניות של הפוליטיקאים והנכונות של הצעירים לתת, להקריב, לעשות יוצרים תערובת נוראה, מאלו שהנשורת שלהן מזהמת את החברה - באלימות, בחוסר סובלנות, בכוחנות, בהשחתה ובמיסוד של הלהט שבכל חברה שפויה מזין מהפכות ושינויים חברתיים... ולתפארת מדינת ישראל זו שהמוטו שלה נע בין "יותר מזל משכל" לבין "גומרים-הולכים"
 

lamalo

New member
צר לי עליך אחי יונתן

לא נראה לי שמישהו כאן למד משהו. חוץ מבת 7, אולי.
 
ציניות ו...

יכולות מוגבלות גם שכליות מי שהיה ילד קטן ולא ממש חכם לא יכול אלא לגדול לאיש גדול ולא ממש חכם ואלה הולכים לפוליטיקה היתר הולכים לעשות עסקים פרטיים ויסלחו לי הבודדים האמיצים והחכמים שכן מסוגלים להנהיג מדינה אם פגעתי בכבודם ושיהיה לנו יום עצמאות רגוע ושתחזור השפיות על אזורנו אבל במיוחד שיחזור הבטחון שלנו לחיות פה
 

Sודית

New member
רק מילים של כאב

מאת רעיה הרניק עכשו אתה נח סוף סוף בני העיף חסר המנוחה. כתפיך הרחבות הולכות וצרות כמדות הארון והאדמה. עכשו אתה בטוח לבסוף בני היפה, רדוף הסכנות. רגליך הולכות ומתישרות גופך מוגן בתוך האדמות שאת גבולן חרצת בריצה בלילות ללא שינה, בנשיאת אלונקות, מקלעים, מרגמות, הארץ שאהבת מפנה ראשה אבל אולי האדמה מחבקת אותך ופרח אולי ינבוט מדמעה. סודית בדימעה
 

בת 7

New member
אוי, עוד יפות נפש. איזה יופי חי!

יופי מת בעצם, אם אני חושבת על זה, כמו שאמא שלי אוהבת לגיד.
 

בת 7

New member
זאת שאלה מטומטמת. השאלה האמיתית

צריכה להיות בת כמה אני אהיה כשאני אמות, בגלל שאף אחד כאן לא עושה כלום אלא שותק ובוכה וכואב וכל יתר השטויות המיופיפות שנורא יפה לעשות. ומצד שני, כמו שאמא שלי אוהבת לגיד, אני בטח טועה אז אני אלך לעשות פיפי ולישון. שלום. עוד מעט יהיה. עוד רגע.
 

Sודית

New member
או שאת.....

אישה ממורמרת מאד, שאין בה כלל תקוה. או שאת באמת עוד ילדה קטנה. אז אוליח באמת תקשיבי למה שממי אומרת. את שוב הולכת לישון??? זה תמיד בא לך אחרי הפיפי?? נראה לי שהמוות יותר מעניין לך מהחיים...חבל. סודית מנסה לרדת לדעתך...להבין את הבעיה שלך.
 

מרים 02

New member
אם הבנתי...

את בת 7 (אולי כי אני עצמי די אינפנטילית) לא חושבת שהמוות מעניין לה יותר מהחיים אלא שדווקא החיים מעניינים לה מאוד, ויקיריה גם כן(חוץ מאמא, אולי?) והיא חושבת שאסור לשתוק אלא צריך לזעוק על מה שקורה, כמו מטווח של צלף אחד על מחסום שנבנה במקום בעייתי ואם תשתוק ולא תצרח מכאב, יגיע גם הצלף השני... אבל זאת רק אני ודעתי, עוד מעט תבוא הנערה ותסביר לבד... מרים- הוועד המתכנן את ריקודי בת 7 לחגיגות "פעמוני המאה".
 
למעלה