ועוד עניין, "קטן" יותר

[moya היחידה]

ועוד עניין, "קטן" יותר

בני בן כמעט ה- 6 בגן חובה. יש לו קושי במעברים מסביבה לסביבה וממצב למצב. שאלתי היא האם תיקוף הקושי והכרתי בו, כמו בשעות הבוקר שאני מתעכבת איתו כמה דקות מנסה לצאת בלי שידמע (הוא נרגע כעבור רגע או שניים אחרי שאני הולכת), ולא "חותכת" את הפרידה, לא מקשה עליו עוד יותר. האם הכרתי בקושי שלו מעצימה ומגדילה את הקושי שלו? או שלדעתדם מסייעת לו לדעת שיש לו קושי ושאני מכירה בקושי ומכבדת קושי זה, או שהדרך להתמודדות היא דווקא ב "לא לדבר על זה", ולהמשיך הלאה וכך הוא יתמודד יותר בקלות? אני גורסת בעמדה הראשונה של הכרה בקושי, ושהוא יידע שאני מכירה בכך. אודה לתהייחסותכם.

 

[פלגיה]

אני מגדירה "תיקוף קושי" בצורה שונה

זה לא משנה אם את מתעכבת או לא, ממתינה שיירגע או לא. מה שחשוב זה להביע במילים את מה שהוא מרגיש, ואת הלגיטימיות של ההרגשה הזאת.

 

[moya היחידה]

את זה אני עושה אבל אולי אני צריכ לשחרר

קצת בניסיון ההקלה עליו, ולתת לו להתמודד, כי אני יודעת שכשאני לא שם הוא משתלב באופן אוביקטיבי בסדר גמור.

 

[סוכריה על מקל]

מה הוא אומר?

בגיל הזה את יכולה לשאול אותו מה יקל עליו, אפילו לערוך יחד איתו "תכנית פעולה" שתהיה מורכבת מכמה שלבים שהוא יתכנן יחד איתך ויהיה חלק מהיישום שלהם - למשל, מגיעים לגן, הוא פותח את השער או הדלת, תולים את התיק, נכנסים לגן, אומרים שלום לגננת, אח"כ הוא מראה לך את אחת הפינות בגן ואז הוא מלווה אותך לדלת ונפרד ממך. משהו מובנה וברור שיהיה לו חלק בתכנונו וכך אולי גם יותר תחושת שליטה והקלה על הפרידה.

 

[moya היחידה]

הוא הציע לקחת צעצוע (אבל הגננת לא מרשה)

גם ראיתי שהוא לא נעזר בצעצוע בפרידה. יש לנו טקס קבוע, פשוט אני קצת חותכת ואומרת לו שראינו שזה יותר קל לו שנפרדים ונפגשים אח"כ, והוא נוכח בכך בעצמו, כשאני יוצאת אני מיידעת את הסייעת, והיא מקלה עליו את המעבר....אני מתפשרת המון עם המערכת הקיימת ומשתדלת לקבל את חוקיה, לא תמיד קל לי, אבל כל עוד אני שם, אני מנסה לקבל את ההנחיות מהצוות, ולסייע לבני בכך.

 

[סוכריה על מקל]

למה הגננת לא מרשה?

ואולי הוא יכול לקחת משהו שבעיניה הוא פחות מצעצוע ולו ייתן בטחון - הבן שלי לקח פנקס קטן איתו, זה תופס?

 

[פלגיה]

יש גננות שלא אוהבות שמביאים ציוד מהבית

זה גורר מריבות בין הילדים (ולבעל הצעצוע יש בהחלט זכויות יצר על הרכוש שלו) וזה גם עלול לגרור תלונות כאשר משהו אובד או מתקלקל (איפה, איפה בובת הנמר היקרה שלנו

) יש בכל זאת כמה אפשרויות: 1. צעצוע שמלווה עד הגן, אבל נשאר אצל ההורה 2. "קשקוש" זול שלא חבל עליו 3. להכניס את הצעצוע למגרה האישית בגן ולא להוציאו עד סוף היום (עדין הידיעה שהוא שם יכולה לספק רגיעה)

 

[סוכריה על מקל]

ואפשרות רביעית, אולי -

צעצוע שלו שיישאר באופן קבוע בגן ויחכה לו שם. מנסיוני בגן חובה - הילדים יודעים היטב מה שייך למי, ולא רבים על צעצועים כמו בגילאים צעירים יותר.

 

[פלגיה]

הניסיון שלי שונה

אין מריבות אבל יש ניסיונות סחיטה ומניפולציות שונות משני הצדדים (נוסח "אם לא תתן לי אני לא אהיה חבר שלך" או בכיוון ההפוך "אם תהיה חבר שלי אתן לך") הבת שלי חזרה ככה כמה פעמים עם אוצרות ש"נתנו לה בגן" אבל אולי צעצוע קבוע בגן גורר פחות מניפולציות כאלה כי כבר אין אטרקציה.

 

[moya היחידה]

הגננת טוענת שהילדים משחקים

בצעצועים שלהם במקום לעשות "מישמות" וכו', וגם שזה מעורר תחרויות, אז אני שולחת אותו עם פלסלטינה או גולה.....אם הוא רוצה.

 

[פלגיה]

הטיעון הזה קצת חלש

כי תחרויות יש בכל מקרה, ולא ברור מה החשיבות הגדולה של "משימות" על פני משחקים.

 

[moya היחידה]

אלו כבר שאלות עקרוניות יותר, אני לא אתווכח

עם מדיניות 20 שנותיה כגננת, וגם היא אישה מאד אסרטיבית, וזה בהכרח יגרום לויכוח סרק....זה חלק מקבלתי את נמערכת כל עוד אני בה....ואולי בגלל זה אני לא רוצה להיות במערכת הזו....