ועוד על אושר...

[רוח מדבר]

ועוד על אושר...

יש אנשים הסוברים כי העצב הוא רגש עמוק, בעוד האושר הוא רגש שטחי. שמי שמאושר הוא רק דוחק ומזייף. ופה אנו מעט בדעות חלוקות.. (זה מה שעושה את העולם מעניין..) הקביעה שאושר זה זיוף והדחקה באה מעולם הפסיכולוגיה העתיקה מימיו של סיקמן פרויד.. וממשיכי דרכו.. אמנם האושר הוא לא עמוק, אבל הוא גבוה במידה שעצב הוא עמוק. ושניהם באותה דרגה!!! רק שאחד דומה לבור שנופלים אליו ואם לא יוצאים ממנו בזמן ניתן להמשיך וליפול עמוק יותר ויותר, והשני דומה למגדל שצריך לטפס עליו ואפשר ליפול ממנו. שני דימויים אלו שהבאתי כרגע, לקוחים בעצם מהמציאות הסוביקטיבית של רוב בני האדם במערב.. אך שני דימויים אלו בעצם לא עושים חסד עם שני רגשות אלו. וגם לא עם האנשים אשר כך תופסים את הרגשות הללו. ולכן האמונה שאושר הוא זיוף והדחקה בעצם מונעת מהאדם לחוות אושר ועד כמה הרגשה זו משחררת ונותנת הארות בדיוק באותה המידה כמו עצב. אז למה כולם מסכימים כל כך עם הרעיון שעצב הוא יותר עמוק ומי שמאושר הוא לא רציני.. או קל דעת? (שדרך אגב זה בעיקר בעולם המערבי) בגלל הדוגמות של הדתות השונות אשר מלמדות שבחיים בכדי להצליח צריך לעבוד קשה, שצריך לסבול עכשיו בשביל להיות מאושרים אח"כ ועוד כהנה וכהנה אמונות למיניהן.. וזה בעצם מה שהן…אמונות (מגבילות!). אם אדם נהנה מהסבל שבעצב אז סבבה, אשריהו וטוב לו , לא כך? רגע אבל אז הוא מאושר מזה שהוא סובל, לא? הההממממ פרדוקס מעניין… לעומת זאת אם אדם סובל מאושרו, זהו סימן שהוא לא באמת מאושר.. לא כך?? אני יודע שלפעמים הפילסוף יכול להביא לכאב ראש, אבל הירידה לפרטים ולתהליכים הקורים אצלנו היא אחת הדרכים שבה אנו יכולים באמת להשפיע על מהלך חיינו ולשנות… ואני מסכים, לא כולם אוהבים את זה.. זה לא תמיד בשביל כולם, כל אחד נמצא במדרגת זיכרון/התפתחות שונה.. וזה בסדר גמור ואפילו נהדר.. שאם לא העולם הזה היה ממש ממש משעמם. גם דרך האושר משילים את כל המסכות שהחברה שמה (או ליתר דיוק לימדה אותנו לשים! - את המסכות אנו שמנו!! האחריות על עצמנו היא שלנו, גם אם הותננו ולומדנו ע"י החברה כאשר היינו ילדים להתנהגויות מסוימות. מהרגע שפיתחנו מוח אנליטי ולמדנו לזהות מי ומה (ולפי רב דתות העולם זה בסביבות גיל 13 וגם לפי שיטות פסיכולוגיות, כמו אנטרופוסופיה אם אני לא טועה) אנו יכולים לשנות ולעצב את דמותינו, מסכותינו, משחקי התפקידים שלנו וכו… אז מה הקטע, למה כולם חווים כאלה דברים קיצוניים כאשר הם בטראומה קיצונית? כי טראומה קיצונית היא כמו סטירה מצלצלת, הבאה בכדי להאיר את עיננו למשהו שעמד שם כל הזמן. משהו שהיינו שמים לב אליו אילו היינו עסוקים קצת פחות בחיפוש אחריו. טראומות הן המצבים הקיצוניים שאם הגענו אליהם סימן שעברנו שוב ושוב ליד אותו הלימוד ולא למדנו כלום. ולפעמים גם אחרי שעברנו את הטראומה.. אנו לא למדים וחוזרים על אותם הטעויות, ואח"כ נחשו מה.. הטראומה גדלה פי כמה וכמה.. התהליך הזה דומה באופן ישיר לאיך שהורה מנסה ללמד את ילדיו לא לעשות משהו.. לדוגמה : האב אומר לבנו " לא לרדת לכביש". הבן לא הכי מבין (לא נכנס לתהליכים למה זה קורה אבל זה די פשוט למה זה קורה) ויורד לכביש. האב מרים את קולו על הילד ואומר שוב "לא לרדת לכביש". הבן שוב לא מבין ..ושוב יורד לכביש האב עכשיו מעוצבן וצועק על הבן " !!!!לא לרדת לכביש!!!!" (כאילו שאם הוא ירים את קולו אזי הילד יבין אותו (DOOOOOH אבל זה בעצם תהליך מוכר וידוע. בחזרה לעינין הרגשות.. ניתן ללמוד את השיעורים ולעשות את התיקונים כאשר אנו מאושרים ושלווים וסבבי בבים.. אם נהיה קשובים.. עכשיו, אם אנו מאושרים ושלווים אזי הרבה יותר קל להיות קשובים. העצב הקיצוני, כמו גם האושר העילאי שניהם יוצרים קטרזיס. (((- קָתַרְזִיס - שֵם ז´ ‏(כתיב נפוץ פחות: קתרסיס) [יוונית] ‏‏1. (בפילוסופיה של אריסטו) טיהורה של הנפש וזיכוך הרגשות, בייחוד רגשות של חמלה ופחד, בעקבות צפייה בהצגה דרמתית המעוררת רגשות כאלה. ‏2. <פסיכואנליזה> שחרור ממתחים פנימיים ופורקן מבעיות נפשיות שהיו מודחקות בתת-מודע, עקב תהליך הבאתם אל התודעה ומתן ביטוי להם. החלופה העברית שנקבעה על-ידי האקדמיה: הזדככות. ‏3. התפרקות ממתח רגשי, כגון לאחר חוויה רבת עוצמה; כל חוויה רגשית עזה ומספקת, בייחוד כזו המלווה בהרגשת השתחררות או התרוקנות מכל אנרגיה. )))) זה כמו השקט, החלל הריק, וכשיש חלל ריק, ושקט בראש או אז יש מקום להיכנסות של הארות ותובנות שונות. רק שבאחד סובלים וזה לא הכי כיף שבעולם, (שכן אם זה היה כיף הינו מאושרים מזה.. ואז זה לא היה עצב.) ובשני נהנים מכל דקה.. אז עכשיו, ממש עכשיו, תעצמו את העינים, תסתכלו על הדרך שבחרתם מכל הדרכים, תחייכו לעצמכם בידיעה כי יש לכם את הכוח לבחור בדרך אחרת אם תרצו. זה לא טיפוס ולא נפילה.. זה הכל מישור אחד נפלא של החלטות אישיות.. והדבר הכי נפלא בזה הוא שאתם יכולים לשנות את דעתכם בכל דקה שהיא!!! רוח

 

[soulbird]

המון חומר למחשבה

המממ יש לי המון מה להגיד אך נעזוב זה . מנסה לסדר את החוסר היגיון ולא ממש מצליחה. ערב טוב אני

 

[רוח מדבר]

הרבה פעמים כשלי

רץ חוסר הגיון בראש, ובלאגן של מחשבות.. הייתי יושב וכותב וכותב וכותב מכל מה שבא, בלי סדר כלשהו.. פעם אפילו הצלחתי לכתוב בחרוזים.. זה יוצר סחרחורת לקרוא..חחחח.. גם לי.. אבל היופי היה שלקראת הסוף, לפתע דברים מתחילים לקבל צורה, מחשבות מסתדרות במעין סדר הגיוני כלשהו (לא משנה שלרוב ההגיון שלי לא הסתדר לאחרים) אבל מספיק היה שהוא הסתדר לי .. אי שם בעבר ... רוח

 

[איש ללא תכונות]

היי רוח

כמה דברים קטנים. א)אדם המאושר על פי ההגדרה שלך לעולם לא יהיה שטחי, היות וההגדרה שלך לאושר מחייבת את האדם בשעת אושרו עדיין לקחת אחריות על המציאות כפי שהיא ברגע נתון, לקבל אותה מתוך הבנה והשלמה ויכולת.מתוך התבוננות ולא התעלמות. אדם המאושר לפי הגדרה זו צריך להיות אדם בעל משאבים רבים של רגש ותבונה משולבים ולכן אינו יכול להיות שטחי. יחד עם זאת אנשים מאושרים רבים שלא לפי ההגדרה שלך הם בהחלט שיטחיים. מסיבה זו בלבד,לא ניתן לשלול את האפשרות שגם אנשים עצובים או מדוכאים רבים הם לא שטחיים. אנשים מאושרים כמו גם אנשים עצובים עשויים להיות שניהם שטחיים בתפיסת עולמם,אם כי לא בהכרח אדם מאושר שטחי,יהפוך להיות איש עצוב שטחי ולהפך.אנשים מאושרים שטחיים רבים אשר הפכו עצובים הפכו גם בד בבד להיות יותר עמוקים,היות והעצב והמצב הקיומי העגום אשר אליו נקלעו דחף אותם להגות בקיומם האישי יותר לעומק ולנסות ולהסיק מסקנות לגביו. כמובן שהעמקות האמיתית גורמת להם לחפש דרכים חדשות לצאת מהמצב שאליו הם נקלעו. ואילו אנשים עצובים רבים אינם תמיד יכולים להיות עמוקים,היות והעצבות והדכאון פוגעים ביכולתם לחוש ולהרגיש ולכן דווקא בהפכם למאושרים הם הופכים לעמוקים ,הן מבחינת הרגש והן מבחינת התבונה. וכמובן יש לציין שאף אדם איננו רק מאושר או רק עצוב בכל זמן נתון(שלא לפי ההגדרה שלך.)והכל תלוי בסוג האישיות ובצורת הגידול והחינוך של האדם. ועוד,אין אדם הפוחד ממצב שבו הוא יהיה מאושר,אלא אם כן הוא מאמין כתוצאה מהתניות שליליות) שהאושר שלו הוא יזכה או זוכה פתאום יהיה קצר ימים,אשלייה המתנדפת ברוח, אולם כל בני האדם פוחדים ממצבים שעשויים לגרום להם עצב ומנסים להימנע מכך,לפעמים בהצלחה ולפעמים ללא הצלחה. הפחד מלהיות מאושר(הנובע מהתניות שליליות)ואשר באופן פרדוקסאלי לוקים בו אלה אשר פוחדים ביותר מהעצב(בשעה שהם מאושרים) הוא זה הגורם לאנשים להיות שטחיים באושרם, היות והם לא מנצלים את אושרם להתעמקות בקיומם האישי הייחודי,להבנת רגשותיהם ועולמם,אלא לרדיפת התענוג עד כמה שאפשר,דהיינו לחיות לפי האימרה:אכול ושתה כי מחר נמות.זאת היא אחת הסיבות לנהנתנות השלילית, כי בהנאה עצמה אין כל דבר שלילי,כל עוד היא לא סוג של אובססיה ,הנובעת מפחד מודחק!מנהנתנות שלילית לא ניתן באמת להנות והיא אפילו מסוכנת.(ראית פעם את הסרט האיטלקי הזלילה הגדולה?) ולכן בעיית העמקות או השטחיות היא עניין יחסי הניתן להבנה בהקשר הזה בצורה טובה יותר. ב)מאותן סיבות בדיוק,אדם מאושר על פי ההגדרה שלך לא יכול להיות לעולם קל דעת,אולם לפי ההגדרה הנפוצה,בהחלט יש אפשרות כזאת והיא דיי רווחת. ג)יותר ויותר נראה לי שהאושר לפי ההגדרה שלך הוא "אושר" של "סטואיקנים". כי אושר התלוי בדבר,הלך דבר-הלך האושר,אולם ההגדרה שלך לאושר מבוססת על כך שאין סיבות חיצוניות,אלא כל התשתית היא פנימית, נבנית מלמטה עד למעלה בתוך האדם עצמו בהתבסס על מחשבותיו ורגשותיו. אם כן הבסיס לכך חייב להיות מחשבות.הרגש הוא משני בחשיבותו.(אם כי עדיין חשוב.) ההגדרה שלך לאושר אם כן לא שוללת הנאה "מירבית"(בהסתייגות) מנסיבות,אלא בד בבד היא גורסת,שלא צריך להתבסס על הסיבות והנסיבות בלבד. ההנאה המירבית היא אולי מהאיזון ומהסיפוק לאורך זמן ולא מגירויי שמחה מידיים. כל מצב ומצב בחיים,כל ארוע וארוע צריך לעבור דרך הפילטר של התבונה. כאשר אתה עצוב,התבונה היא זו אשר מנחה אותך להשתמש בהומור וביוגת צחוק ולאו דווקא הרגש.לו היה זה הרגש אזי האירוע השלילי המינורי והרגשות הקשורים אליו היו מועצמים,כי מצבים שליליים מולידים רגשות שליליים הרוצים להעצים את עצמם.כאן כבר תפקיד התבונה הוא למתן,לביית ולאלף את הרגש.לשלוט ברגש,גם בשעת השמחה וגם בשעת העצב,זה שם המשחק. צריך לקבל את גורמי השמחה ואו אז גם לנצל את ההזדמנות ולהכין את עצמנו לקראת העצב.לכן,בהתאם לדוגמא שנתת של הבור והבניין, האדם לעולם לא עולה על בניין(שאחרת עשוי היה בהחלט ליפול) אולם הוא גם לעולם לא נופל לבור הרגשות(היות ובעולם שלו אין בורות שלא נסתמו מלכתחילה בשעת האושר).האושר שלו הוא מישור אינסופי(כפי שאמרת) של איזון בין תבונה לרגש.האם אדם כזה יכול לחוות אושר עילאי? ד)מה זה בדיוק אושר עילאי?אושר שתלוי בסיבות(נניח אהבה סוחפת גבולות- כשם שחושבים מרבית בני האדם)או אושר שאינו תלוי בסיבות,כמו האושר שלך? אבל גם האושר שלך אינו שולל סיבות,האם תוכל להרשות לעצמך,על פי ההגדרות שלך ודרכיך בחיים לאושר להיסחף אחר אהבה חסרת גבולות,אחר רגש מתפרץ כמו הר געש?איך זה מסתדר עם התיאוריה שלך.איך אנשים יכולים לשלב בין השניים.ואם אדם צריך להנות אולם לא להיסחף אחר הרגש איך הוא יוכל לחוות אושר עילאי?האם אושר עילאי הוא ההפך לעצבות עמוקה?לדיכאון חריף, לשקיעה בתהומות והאם אושר קבוע,כשם זה שאתה מציע יכול להיות אושר עילאי? מה רע לקרוא לאושר הזה סתם תחושה של סיפוק מתמיד מהחיים,מעצמנו,מהסובב אותנו בכל מצב,ללא כל קשר לאירועים אותם אנו חווים?ללא כל קשר לאהבה פורצת גבולות?(אם היא קיימת ואם לא?) המשך יבוא.

 

[רוח מדבר]

האוקיינוס הגדול

לאיש יקר ""א)אדם המאושר על פי ההגדרה שלך לעולם לא יהיה שטחי, היות וההגדרה שלך לאושר מחייבת את האדם בשעת אושרו עדיין לקחת אחריות על המציאות כפי שהיא ברגע נתון,"" ההסתכלות הזו קצת הפוכה, אבל מתקבלת.. הפוכה כי ההגדרה לא מחייבת אף אחד שום דבר... כי אם היא הייתה מחייבת אז היא הייתה נוגדת את רעיון חופש הבחירה.. אך כן באם האדם מעונין להיות מאושר זה בידיו הוא. ""לקבל אותה מתוך ......לא לפי ההגדרה שלך הם בהחלט שיטחיים. מסיבה זו בלבד,לא ניתן לשלול את האפשרות שגם אנשים עצובים או מדוכאים רבים הם לא שטחיים."" מיהו המאושר באדם?? הטיפש שאינו יודע שהוא טיפש!! אכן, אך מי רוצה להיות טיפש? חוץ מזה אשר לא טעם מעץ הדעת אך היות שבתקופה מתקדמת זו, רובנו חטאנו בטעימה מעץ הדעת ואנו מודעים למגרעותינו הרבות.. כמו כן אנו מודעים לאפשרויותינו.. הבעיה היא כאשר אנו נותנים בעצם לרגשות להעפיל על מודעותינו.. שכן הרגש הוא דבר שאנו כמודעות חווים. אך אנו לא הרגש.. מה יהיה עדיף? לתת לרגש לשלוט עלינו או לשלוט ברגש בחוכמה? ולכן, מי שכבר מאושר, מה זה משנה איך הוא מאושר? כל עוד טוב לו! אך מי שלא מאושר.. מי שסובל.. הדרך שאני מציע הינה דרך אפשרית אחת מני רבות.. אך הינה דרך פרקטית! לאנשים אשר מודעים! מודעים לבעיותיהם, מודעים לאיך עובד המוח שלהם, מודעים לעובדת האחריות האישית לגבי רגשות וכד´.. " אולם כל בני האדם פוחדים ממצבים שעשויים לגרום להם עצב ומנסים להימנע מכך,לפעמים בהצלחה ולפעמים ללא הצלחה. הפחד מלהיות מאושר(הנובע מהתניות שליליות)ואשר באופן פרדוקסאלי לוקים בו אלה אשר פוחדים ביותר מהעצב(בשעה שהם מאושרים) הוא זה הגורם לאנשים להיות שטחיים באושרם,"" אם כך מה עדיף??? להיות מאושר באופן שטחי? או להיות מדוכה באופן עמוק. אם כי הנך יכול להיות מאושר באופן שיטחי.. גם ברגעי דיכאון.. שכן הימצאות או היעדר עצב או דיכאון אינם ערובה להימצאות אושר.. אלה שמחה. אם וכאשר תתיחס אל השמחה כאל ההיפך מהעצב.. ולא אל האושר כאל ההיפך מהעצב או דיכאון.. ואז תקרא את דבריך שוב, תגלה כי ישנם הרבה גישות/דברים אשר אינם רלוונטים. ""היות והם לא מנצלים את אושרם להתעמקות בקיומם האישי הייחודי,להבנת רגשותיהם ועולמם,אלא לרדיפת התענוג עד כמה שאפשר,דהיינו לחיות לפי האימרה:אכול ושתה כי מחר נמות.זאת היא אחת הסיבות לנהנתנות השלילית, כי בהנאה עצמה אין כל דבר שלילי,כל עוד היא לא סוג של אובססיה ,הנובעת מפחד מודחק!מנהנתנות שלילית לא ניתן באמת להנות והיא אפילו מסוכנת.(ראית פעם את הסרט האיטלקי הזלילה הגדולה?) (לא ראיתי את הסרט) הרעיון החיובי בעיני הוא למצוא את השילוב הנכון בין שתי הגישות הסותרות: כפי שאמר סידני הריס: "אמנות החיים הטובים היא לאחוז בהצלחה בשני רעיונות מנוגדים: א. לעשות תכניות לטווח ארוך - כאילו שתחיה לנצח. ב. לחיות כאילו מחר תמות." חוץ מזה, מי קובע שאדם צריך או חייב להתעמק בקיומו האישי הייחודי, להבין את רגשותיו ועולמו כדרך לאושר? או כאושר בדרך? יש הרבה אנשים אשר לא מתעמקים בהבנות הללו, פשוט כי זה לא דבר אשר מעניין אותם יותר מדי, הם חיים חיי אושר וחווים כל חוויה במלואה. מבלי לנתח אותה כפי שעושים אנשים אשר משתמשים בשכלם מעבר לנורמה.. ( כמוך, וכמוני

) ""ולכן בעיית העמקות או השטחיות היא עניין יחסי הניתן להבנה בהקשר הזה בצורה טובה יותר."" אכן הנך מסביר באופן פילוסופי נהדר את עינין העמקות או השטחיות. אך הבעיה בעינה עומדת: כל דימוי אשר אדם תופס, מלווה במערכת אמונות שלמה, אשר יכולה להפעיל מערכת שלמה של פחדים וכד´ כפי שכתבתי בהודעה הקודמת באם אדם תופס את העצב כעומק, האסוציאציות הקשורות בד"כ עם עומק, זו גם נפילה.. ואפשר לראות את זה בשפה.. ובד"כ זה מה שקורה ברפרזנטציות הפנימיות של האדם על העולם הסובב אותו. בדיוק מאותה הסיבה כאשר תופסים משהו כדבר גבוה.. הפחד מפני נפילה אל המעמקים.. מונע מהאנשים להצליח להגיע אל הנקודה אליה הם שואפים להגיע.. זו מעין הכשלה עצמית. ""ב)מאותן סיבות בדיוק,אדם מאושר על פי ההגדרה שלך לא יכול להיות לעולם קל דעת,אולם לפי ההגדרה הנפוצה,בהחלט יש אפשרות כזאת והיא דיי רווחת."" הראיה, התפיסה של אנשים אשר שלווים עם עצמם בד"כ היא שהם קלי דעת.. לא תמיד בהכרח.. זה שלאדם אין תסבוכת נפשית על כל דבר שהוא מעונין לעשות אלה פשוט הולך ועושה אותו, לא יהיה זה נכון לומר עליו שהוא קל דעת.. מה כן, היות וקיימת סטריאוטיפיזציה בנושא, ברגע שאתה מצפה לראות דבר מסוים או התנהגות מסויימת, התפיסה שלך מושפעת ביותר מזה.. ולא משנה כיצד ינהג האדם ממולך, רוב הסיכויים הם שתמצא את הדרך להצדיק את הציפיה שלך.. -ר"ע אפקט פיגמליון... לקחו כמה מורים, הכניסו אותם לכיתות של תלמידים רגילים להפליא, כולם באותה הרמה, אבל אמרו לאותם המורים כי תלמיד זה וזה וזה הינם גאונים ומחוננים. למרבית הפליאה (!?!) אותם התלמידים שהמורים חשבו לגאונים, הצליחו בבחינות הרבה מעבר לתלמידים הרגילים האחרים מאותה הכיתה.. יש לציין כי כל התלמידים החלו מאותה המדרגה, ועד כמה שזכור לי התלמידים "המחוננים" נבחרו באקראי (ד"א שמת לב שהמילה מחוננים והמילה חנונים די קרובות.. מעניין איזה סטריאוטיפ עושה שמות כאן..

) ""ג)יותר ויותר נראה לי שהאושר לפי ההגדרה שלך הוא "אושר" של "סטואיקנים"."" השם מצלצל באזני אם כי לא זכור לי שראיתי או שמעתי עליו יותר מדי.. אשמח אם תכתוב מעט יותר פרטים על הסטואיקנים.. או שמם באנגלית שאוכל לחפש יותר מידע עליהם. ""כי אושר התלוי בדבר,הלך דבר-הלך האושר,אולם ההגדרה שלך לאושר מבוססת על כך שאין סיבות חיצוניות,אלא כל התשתית היא פנימית, נבנית מלמטה עד למעלה בתוך האדם עצמו בהתבסס על מחשבותיו ורגשותיו."" זה בהחלט מתחיל להתקרב

""אם כן הבסיס לכך חייב להיות מחשבות.הרגש הוא משני בחשיבותו.(אם כי עדיין חשוב.)"" אם תכנה תהליכי חשיבה בלתי מודעים - מחשבות. אז בוודאי. שכן רוב הרגשות, עד כמה שאני הבנתי, מבוססות על תהליכי חשיבה אלה או אחרים! חוץ מflight or fight אשר הינו אינסטינקט טבוע בנו מאז שחר הזמן, וקיים גם בחיות... שאר הרגשות מופעלות באופן די ישיר ע"י הצד השמאלי של המוח... אל הצד הימני, אל הגוף.. ""ההגדרה שלך לאושר אם כן לא שוללת הנאה "מירבית"(בהסתייגות) מנסיבות,אלא בד בבד היא גורסת,שלא צריך להתבסס על הסיבות והנסיבות בלבד."" מסכים בהחלט. הסיבות והנסיבות יכולות לעזור לך להיות מאושר, אך הן לא יהפכו אותך להיות מאושר... כפי שהן יכולות לעזור לך להיות לא מאושר, אך הן לא יהפכו אותך ללא מאושר... ""ההנאה המירבית היא אולי מהאיזון ומהסיפוק לאורך זמן ולא מגירויי שמחה מידיים."" זה כאשר מדובר על הנאה.. זכור שאושר אמיתי, לא בהכרח נובע מהנאה.. ויכול להתקיים גם כאשר אין הנאה!! ""כל מצב ומצב בחיים,כל ארוע וארוע צריך לעבור דרך הפילטר של התבונה."" כל מצב ומצב בחיים עובר בהכרח דרך פילטר התבונה.. רק בגלל שהוא עובר דרך פילטר התפיסה!! והיות שהתפיסה מונעת/מופעלת ע"י התבונה.. מכאן שהמשפט שלך נכון.

 

[רוח מדבר]

המשך האוקיינוס

""כאשר אתה עצוב,התבונה היא זו אשר מנחה אותך להשתמש בהומור וביוגת צחוק ולאו דווקא הרגש.לו היה זה הרגש אזי האירוע השלילי המינורי והרגשות הקשורים אליו היו מועצמים,כי מצבים שליליים מולידים רגשות שליליים הרוצים להעצים את עצמם.כאן כבר תפקיד התבונה הוא למתן,לביית ולאלף את הרגש.לשלוט ברגש,גם בשעת השמחה וגם בשעת העצב,זה שם המשחק."" על פניו נראה שכן, אם כי השליטה ברגש הינם באיזון .. שכן.. אם לא הייתה לנו שליטה ברגש.. בהתפרצות הזעם הבאה שלנו היינו גם עלולים להרוג את ילדנו. ובהתפרצות הקינאה להרוג מישהו אחר.. התבונה גם עוזרת בניתוב הרגש בערוצים נכונים.. אם יש מישהו שכועס עלי כל כך שבא לו לתת לי אגרוף בפנים, אני מאוד אשמח אם הוא ידע לתעל את העצבים הללו אל הומור אלים ופוגע! או אל צעקה.. או אפילו אל מתן אגרוף לקיר.. כל עוד זה לא אגרוף לפנים שלי.. כי משום מה ומבצל משהו אני אוהב את הפנים שלי! ( לא יודע למה

) ""צריך לקבל את גורמי השמחה ואו אז גם לנצל את ההזדמנות ולהכין את עצמנו לקראת העצב.לכן,בהתאם לדוגמא שנתת של הבור והבניין, האדם לעולם לא עולה על בניין(שאחרת עשוי היה בהחלט ליפול) אולם הוא גם לעולם לא נופל לבור הרגשות(היות ובעולם שלו אין בורות שלא נסתמו מלכתחילה בשעת האושר).האושר שלו הוא מישור אינסופי(כפי שאמרת)"" דווקה אני לא מסכים עימך פה כל כך בקשר למערכת האסוציאציות אשר בנית על אותם הדימויים. מהסיבה שכשאני אומר שאדם צריך להכין את עצמו ברגעים של שמחה, כך שברגעים של עצב יהיו לו כלים להתמודד עם השמחה. אני לא אומר שהוא צריך לאטום לחלוטין את עצמו מהרגשת עצב. אם תשים לב שוב, נעמדו בדבריך האושר אל מול העצב... אך זוהי השוואה לא נכונה ע"פ הגדרת האושר שנתתי בעבר! האושר באזור המטאפורי שהצגת, יהיה החלל שבו נמצאים אותם בניני שמחה ותהומות דיכאון. כאשר האדם שמח, יהיה טוב אם יכין את עצמו ע"י כך שיארגן לעצמו מקורות עוצמה בשביל הזמנים שבהם יהיה עצוב.. מקורות עוצמה פנימיים כגון משאבים שונים בין אם הם זכרונות, לבין אם הם "כפתורי הרגשה" ( מצבי הרגשה מתוכננים מראש בעלי טריגר פבלובי מוגדר ומתוכנת) ומקורות עוצמה חיצוניים כגון, רשת הצלה - פורומים, חברים, יועצים וכד´... ""האם אדם כזה יכול לחוות אושר עילאי?"" אם האושר העילאי כפי שאתה תופס אותו הוא דבר זמני. אזי לפי תפיסתי אושר עילאי אינו אלה שמחה עילאית.. ואז בוודאי שאדם יכול לחוות דבר כזה.. למה שלא יוכל?? ""ד)מה זה בדיוק אושר עילאי?אושר שתלוי בסיבות(נניח אהבה סוחפת גבולות- כשם שחושבים מרבית בני האדם)או אושר שאינו תלוי בסיבות,כמו האושר שלך? אבל גם האושר שלך אינו שולל סיבות,האם תוכל להרשות לעצמך,על פי ההגדרות שלך ודרכיך בחיים לאושר להיסחף אחר אהבה חסרת גבולות,אחר רגש מתפרץ כמו הר געש?איך זה מסתדר עם התיאוריה שלך.איך אנשים יכולים לשלב בין השניים.ואם אדם צריך להנות אולם לא להיסחף אחר הרגש איך הוא יוכל לחוות אושר עילאי?האם אושר עילאי הוא ההפך לעצבות עמוקה?לדיכאון חריף, לשקיעה בתהומות והאם אושר קבוע,כשם זה שאתה מציע יכול להיות אושר עילאי? מה רע לקרוא לאושר הזה סתם תחושה של סיפוק מתמיד מהחיים,מעצמנו,מהסובב אותנו בכל מצב,ללא כל קשר לאירועים אותם אנו חווים?ללא כל קשר לאהבה פורצת גבולות?(אם היא קיימת ואם לא?)"" שוב נסובבה סביבון סביב הרגש העצום... ד. אינו רלוונטי כל כך אלה אם מסתכלים דרך הגדרותיך!! נסה לדמיין אוקיינוס ענק.. בתוך האוקיינוס הזה יש דגים אשר שוחים להם בכיף.. דגים גדולים, דגים קטנים.. לאוקיינוס יש גם קרקעית, אשר בה יש עליות וירידות.. חלק מהעליות עולות גבוה גבוה, וחלק מהירידות יורדות עמוק עמוק.. הדגים חווים את העליות והירידות הללו כעצב או שמחה... וממשיכים לשחות.. אבל האוקינוס הזה שבו הם חיים הוא הוא יהיה האושר בהגדרתי. או הדיכאון הקליני ( שאני מאמין יכול להחשב פחות או יותר ( יותר פחות מאשר יותר אך הכי קרוב שיש ) לדבר ההפוך מהאושר בהגדרתי. הדגים אשר שוחים באוקיינוס הדיכאון הקליני רואים את העליות כעליות קטנות, שקל לשכוח אותן וקשה מאוד לטפס עליהן. בעוד הירידות הינן נפילות עצומות לתהומות שקשה מאוד לטפס החוצה מהם. לעומת זאת הדגים אשר חיים באוקיינוס האושר רואים את העליות ואת הירידות כחלק בלתי נפרד מהחיים.. הם יודעים שלא צריך לרדת בשביל לעלות. אך הם גם יודעים בו-זמנית שאם הם יורדים יש להם את האפשרות לעלות אח"כ.. כפי שהם יודעים שאם הם עולים יש להם את האפשרות לרדת.. אבל תמיד הם יהיו בתוך האוקיינוס של האושר..

 

[stonefroze]

אני חושב

שעכשיו אני מבין אותך בצורה בהירה ומחודדת יותר מאשר בתחילת השיחה בינינו. גם הדימוי של הדיכאון הקליני כמקביל(לא ניגוד) לתחושת האושר שאתה מציג בהחלט הביאה אותי לנקודה של הבנה טובה. שני עולמות שונים.שתי אפשרויות שאדם יכול לבחור בהם. כאשר האחד גישה השוללת את החיים והשנייה מצדיקה אותם תמיד, מתוך ראיית ההגיון ההיולי שבהם המנותק משיפוט האדם האינטרסנטי בזמן נתון לטוב או לרע. זו גישה בריאה ובהחלט לא קיצונית ומופרזת כלפי החיים, במובן זה שהיא איננה מנותקת ממציאות חייו התבונית של האדם וכמובן על פי ההגדרה עצמה אפשרית ליישום ובוודאי תניב איזשהם פירות(ולכן כדאי לנסות! שהרי לא ניתן להפסיד כתוצאה מהליכה בדרך זו שום דבר!האדם בסך הכל משכלל את כליו התבוניים ואת שליטתו לטובה ברגשותיו,שזו בעצם תמצית ייעודו!) היא איננה חייבת להניב פירות באופן מיידי כמובן,כי זהו תהליך שבו האדם לומד להעניק לעולמו נופך ונוי,משמעות ועניין ללא כל קשר לנסיבות(פרנקל), זהו תהליך של יצירה.והיצירה נמשכת לאורך כל החיים. כמובן,שהשימוש החיובי בתבונה כרוך במאבק ובהתגברות שוב ושוב על כשלונות שאותם אנו חווים בדרך. התגברות על כשלונות ולא שקיעה בהם עד צוואר כמו בחולות טובעניים היא ללא ספק ערובה מתמדת לאושר,כי כאשר אנו תופסים את חיינו כעקומה היכולה רק לעלות(למרות כשלונות או מפלות כאלה או אחרות) הרי אנו ללא ספק כשירים יותר להרגיש מאושרים על פי ההגדרה שלך. וגם אם נניח שאנו נתקלים בנסיבות קשות בחיינו,הרי עדיין ניתן לעשות משהו על מנת להיות מסופק ויוצרני מתוך תקווה מתמדת.(פרנקל) אני רואה זאת בדרך שלי כאפשרות להפסיד אולי בחזית אחת,אולם לנצח בחזיתות האחרות.לעיתים חזית שבה הפסדנו כבר לא משמעותית יותר עבורנו, משום שלמדנו כבר לחיות בלעדיה.(כשם שלמדתי כבר לחיות בלי להשלים לימודים באוניברסיטה!) לא חסרות מטרות שניתן להגשים בזמן נתון ולכן כדאי תמיד לקבוע לנו את החזית שבה יש לנו את הסיכוי הגדול ביותר לנצח.כל ניצחון מחזק אותנו והניצחון לא חייב להיות ניצחון של צבא גדול וחזק,אלא ניצחון של הנלחמים והסובלים במחתרת.כל ניצחון ולו יהיה הקטן ביותר הוא סיפוק המעלה אותנו רף אחד למעלה. כמובן שהכל עניין של אימון מחשבתי ורגשי,כמו גם רשתות של תמיכה. (כי כל צבא צריך להיות מאומן היטב ובעל מערכת לוגיסטיקה ותמיכה מורכבת.) כי עדיין אני מאמין שתחושת שייכות של אדם לעולם שאליו הוא נולד הבאה לידי ביטוי בקשרים נפשיים עמוקים שהוא מסוגל ליצור עם אחרים תאפשר לאדם יכולת רבה יותר להפעיל את שכלו על מנת להגיע לאותו אושר "קליני" שרצית להסביר בדבריך.על מנת למנוע שקיעה מתוך ייאוש בתוך החולות הטובעניים שהוא עשוי לשקוע בהם.החולות הטובעניים והתובעניים(מבחינת משאבי נפש)של קיומו. אני מודה שקל יותר לקבל גישה המחייבת את העולם מאשר שוללת אותו (כמו חלק מהגישות הדתיות למינהן)או חלקים ממנו ולכן אני מקבל גם את הגישה שלך ומוכן לנסות אותה דווקא בגלל שהגישה גם טוענת לפרקטיות,למימוש באמצעות עשייה פרטנית,המורכבת מפעולות ולא באמצעות מליצות נבובות ודיבורים בעלמא, אשר אינן מתוות,בסופו של דבר כל דרך שניתן בכלל ללכת בה. ואני אינני רוצה שיוליכו אותי בדרך כמו עיוור.ברצוני לבחון את הדברים כל הזמן וללכת בעצמי,ליטול חלק פעיל בהתווית המסלול. החומרים שמהם אנו יכולים לשאוב הם אותם חומרים,הכלים אותם כלים אולם השימוש שאנו מבצעים בהם,הווריאציות השונות,הן אלה,אשר בסופו של דבר הופכים כל אדם לייחודי. וכל אדם שואף להיות "יוצר".זה אולי הדבר העמוק ביותר והמאושר ביותר שבו הוא רואה את התממשות יעודו בחייו. כל עוד יש לו את תחושת היצירה וההכרה בחשיבותו ויכולתו לתרום לעצמו ולאחרים(באיזשהו דבר)בכל מצב נתון הרי הוא מאושר. בכל מקרה,רוח יקרה,כנראה שנדבר מחר. כל טוב רוח. אני שמח על הדיון שהתפתח בינינו. כל עכבה היא לטובה וכאשר היא מוסרת מושגת טובה גדולה אף יותר. כמו קפיץ ענק שנדרך ומשתחרר, כמו טיל בליסטי הנאבק באטמוספירה ובכוח הכבידה בדרכו אל החלל האין סופי, אל המקור של כולנו,אור הכוכבים.

 

[רוח מדבר]

|הדגש| נמסטה |סדגש| ../images/Emo13.gif ../images/Emo24.gif

 

[איש ללא תכונות]

המשך

ה)מוחות אדירים כבר דשו ודנו לא מעט בהבדל בין טרגדיות לקומדיות. כמובן,לפי התפיסה שלך,אם צריכה להיות לנו בחירה לראות את חיינו כקומדיה או טרגדיה,עדיף לבחור ולצפות בקומדיה. ואחת הסיבות העיקריות להעדפה זו היא שבקומדיה צוחקים יותר,נהנים יותר וכמעט תמיד הסוף של הגיבור הוא טוב.שום דבר רע במיוחד לא ממש מתרחש. זה רק כאילו. כך למשל אם אנו נראה אדם מחליק על בננה ונופל אנו באמת עשויים לצחוק כל עוד אותו אדם נשאר בחיים ולא מת.אולם אם אותו אדם מת,יהיה לנו מאוד קשה לצחוק.ואם נצחק למרות שהאדם מת נרגיש נקיפות מצפון ואשמה. בקומדיה אנו יכולים לצחוק בלי רגשי אשמה.וזה חלק מתהליך ההזדככות בקומדיה. אם נקח שתי דוגמאות לסדרות טלוויזיה הממחישות כמעט טרגדיה או קומדיה לכאורה,כגון התוכנית של רפי גינת שהציגה אסונות והתוכנית פיספוסים נוכל לשים לב שהאדם נוטה להנות מאירוע דרמטי(כגון בתוכנית של רפי גינת) כל עוד נאמר לו שהוא מסתיים בטוב.כי אף אדם שאינו פסיכופת(מרבית האנושות) אינו רוצה לחזות בסבלו של הזולת שהסתיים ברע ולהנות מכך בחיים האמיתיים. בתיאטרון לעומת זאת,אין לו כל בעיה עם זה.גיבורי הטרגדיה מתים כל הזמן אולם הם משום מה מתים תמיד עם תובנות עמוקות על החיים,שרק הצופים בהצגה ,"משום מה" אולי יכולים לממש אותם(אם לא ישכחו אותן שנייה וחצי אחר היציאה מההצגה,מה שבדרך כלל קורה,כי הרחמנות שחשים כלפי גיבור הטרגדיה, מרחיקה את הגיבור הזה מאיתנו.אנו חכמים יותר.לנו זה לא היה קורה) יחד עם זאת בדרמה המוצגת בטלוויזיה ואשר עשוייה להסתיים בטרגדיה יש מעט מאוד תובנות או מסקנות וגם הן בחזקת דברים של חכמים לאחר מעשה. ההנאה היחידה שיש בתוכנית כזאת היא לראות דרמה המסתיימת בטוב. לו אנו היינו גיבורי הדרמה הזו,אלו בדיוק התוצאות שאליהן היינו מייחלים. ההנאה היא דווקא מהסוף הטוב ולא מהסוף הרע.ואנו יכולים להנות,כל עוד אנו יודעים או מאמינים שהסוף יהיה טוב. (מי אהב לראות את בנייני התאומים קורסים,את האנשים הצונחים אל מותם?) בפיספוסים הסיפור קצת שונה.לכאורה נראה שזה קומדיה.לא שום דבר מיוחד ולא נפוץ בחיים היומיומיים.סדרה של אירועים רגילים שגורם מפתיע כלשהו הופך אותם למצחיקים.אמנם לא בטוח שהם הצחיקו את גיבור הסיטואציה בשעת התרחשותם,ואולי לא את הצופים הקרובים באותו רגע(שאולי נבהלו) אולם ללא ספק הם הצחיקו את צופי הטלוויזיה וגם כאן דווקא בגלל שהסוף היה טוב.(אף אחד לא נפגע.) ולמה אני מזכיר לך את כל זה?כי לפי השיטה שלך נראה כאילו עדיף להעדיף את הקומדיה על פני הטרגדיה,אולם הן הקומדיה והן הטרגדיה מנותקים מהחיים האמיתיים,הדומים יותר למה שאנו רואים בפיספוסים ובתוכנית של רפי גינת. כדאי שנהנה מאירועים שליליים או מצחיקים אלה,שניהם חייבים להסתיים בטוב. אנו חייבים לדעת מראש שהסוף הוא טוב! מה הרגישו או מרגישים גיבורי הסיטואציות האמיתיות עצמן אינני ממש יודע. נראה לי שפיספוסים היא דוגמא טובה לגישה שלך שניתן לצחוק גם מאירועים שליליים ואולי אפילו להרוויח מזה משהו. אבל שוב זה חייב כמובן להסתיים בטוב.וכאשר אלה החיים שלנו ואנו במוקד אנו חייבים פשוט מאוד לפעמים ללמוד לשקר לעצמנו על מנת להנות מהאירוע השלילי. ו) אז באמת זה הכל מישור של החלטות אישיות וכמובן ניתן לשנות את דעתנו בכל דקה,אולם תמיד יש לזה מחיר מסויים,שהרי לא יכולה להיות דרך שאין בה חסרונות ולכן עבור אנשים אחדים זו תהיה דרך ככל הדרכים לטוב ולרע, דרך שאולי לא היו בוחרים כאשר הם מסתכלים בראי חייהם ושואלים את עצמם האם הדרך שלהם,או הדרכים שבהם הלכו היו הדרכים "הנכונות". אבל הרבה בני אדם לא היו מרגישים טוב "כסטואיקנים". שכאלה החיים במישור כל הזמן.הם נהנים דווקא מהסכנה שבטיפוס ומהאתגר שמציבה להם מחדש כל נפילה. וחלק ניכר מגדולי האנושות היו כאלה,אם כי אני מודה,שאנו הקטנים, אולי עדיף שנשמח כל הזמן בעמלנו ונהיה מאושרים בחיינו ומסופקים כל הזמן, אם כי עדיין אני סבור שלא תמיד זה אפשרי בייחוד לא כאשר אנו הגיבורים בלית ברירה של איזה טרגדיה שהתרגשה ובאה על ראשנו מאיזה מקום. נו,מה יהיה רוח.שוב חזרתי "להציק" לך.

אבל לא נורא.אנחנו עדיין מבהירים את הנקודות החשובות לטובת כולנו. כל טוב.

 

[רוח מדבר]

אינך מציק כלל וכלל

נהפוך הוא אני אוהב לקרוא את שאתה כותב שכן זה עוזר לי ללמוד את עצמי יותר, לפתח את דרך החיים שלי יותר לעומק, לחדד את המחשבה, וסתם להנות מהתגובות המחודדות שלך

אענה מחר, כשאהיה יותר צלול.. יום כתום רוח

 

[אין לי שם בסדר?]

גדול!! אני מסכים !!

זה ממש נכון ! ולא סתם כדאי שנהנה מארועים שליליים וחיוביים כאחד.. לא סתם נהנה מארוע בגלל שהוא שם .. או כל דבר. אלא שאנחנו עושים את זה בכל מקרה ! אנחנו בוכים! מרגישים רע ! מרחמים על עצמנו! מכאיבים לעצמנו! ואנחנו אוהבים את זה ! אנחנו אוהבים את הסרט הזה ! "למה זה קורה לי".. אנחנו כל כך אוהבים להיות במקום הזה ! ואנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו שם בעל כורחנו, כי אם היינו לרגע אומרים שהכוח בידיים שלנו, הרי אז אין לנו לגיטימציה להישאר שם. אישית אני, כשאני מרגיש רע.. אני בחיים לא מאשים משהו או מישהו אחר. אני תמיד אומר. אני מרגיש רע כי ככה אני רוצה. הרי תחשבו על זה ! יכולתי ברגע שאני מרגיש רע לקפוץ ולקפץ ולרקוד ולחייך ולעלץ את עצמי ככה ולשים מוסיקה ואז בסופו של דבר "לצאת מזה" ולהרגיש טוב. אז למה אני לא עושה את זה ? כי לא בא לי! .. נכון ? פשוט בא לי להיות בדיוק במקום הזה ! להרגיש רע ! ולפעמים, אישית אני ... נשאר שם. ונהנה מזה.. יודע שזה מה שאני רוצה באותו רגע, אחרת הייתי עושה משהו אחר. לא כך ?

 

[רוח מדבר]

ההבדל בין הנאה להזדהות!

ידידי היקר הנך מדבר פה על הנאה!! קיים הבדל תהומי בין הנאה להזדהות!!!! בעוד אתה תהנה באם הסוף יהיה טוב.. אתה עדיין תזדהה יותר עם טרגדיה מאשר עם קומדיה.. למה??? כל אחד והתשובות שלו.. העינין הוא לדעת להשתמש בתבונה כאשר אנו נמצאים בתוך הטרגדיה עצמה. ומהווים חלק ממנה. כך שהתבונה תעזור לנו לפחות לא לסבול גופנית יותר מדי. הסבר: כאשר הגוף נמצא במצב ברור של סכנת מוות מידית - Fight or flight ,המוח הימני דואג שכל המערכות בגוף יעבדו באופן שונה מאשר העבודה הרגילה, היומיומית. לדוגמה, המערכת החיסונית נחלשת, כי ברגעים שאתה צריך ללחום או לברוח כדוגמה למול אריה, אין צורך במערכת חיסונית.. לעומת זאת יש יותר אנדרנלינים בדם, יותר סוכרים, פחות תאי T או לימפוציטים B אשר מחסלים וירוסים ותאים סרטניים.. אך כאשר אין אריה, אבל הגוף נכנס למצב לחם או ברח בגלל חשיבה "קלוקלת" של האדם - פחדים, כעסים, טינה, קינאה, שנאה וכד´ .. אין סכנת מוות ברורה ומידית כפי שהיה עם האריה.. ואז המוות מהאריה לא בא.. אבל הסרטן, הדיכאון, ושאר חולי מיני בישין ומרעין באים בכיף ועושים חגיגה בגוף שלך.. מה הטעם להיות עם פרצוף ארוך כאשר אתה בא לנחם אבלים? איך תוכל לנחם אותם אם אתה בעצמך לא מנוחם? אני לא אומר לצחוק להם בפנים, אבל לעזור להם להעלות חיוך קלוש ככל שיהיה, יהיה הרבה יותר טוב. איך אפשר לעזור לחבר בעת ביקור חולים בבית חולים, אם אתה מגיע ואתה מדופרס לאללה מהמצב שלו? איך תעזור לו אם לך אתה לא יכול לעזור עדיין??? לא יהיה עדיף לו שיבוא אליו חבר אשר לא נמצא בתהום הנשיה?? אנשים מרגישים רגשות אשם, בכל פעם שהם מרגישים טוב.. בגלל השאלה "איך אני יכול לחייך ולשמוח כאשר יש אנשים שמתים ברעב מסביבי? איך אני יכול להיות שמח כאשר אנשים בארה"ב מתים מהתקפת טרור... אז אני לא אומר לשמוח לאידם.. אך בהחלט לא לכנס למצב סימפטי.. עדיפה האמפטיה מהסימפטיה!!! כאשר אתה אמפטי למישהו, אתה מבין מאיפה הוא בא.. ואתה עוזר לו מאיפה שאתה נמצא.. כאשר אתה סימפטי למישהו, אתה נמצא באותה הרגשה כמוהו.. איך תצליח לשלוף מישהו מתוך הבור כאשר אתה נמצא בתחתיתו ביחד עימו?? על כן כאשר אדם נמצא באוקיינוס האושר.. יהיה לו הרבה יותר קל להתמודד עם הגאיות של החיים.. גם אם הוא יחווה אותם לעומק! בהצלחה ונמסטה רוח