ועוד יום עבר..
ואני עוד עומדת כאן מנגדת - מגישה לך את נקודת ההשוואה ביני לבינה... היא עולה עליי בכל.. יותר טובה - אולי רק יותר מתאימה, התחלה חדשה - זאת שרצית לך.. ובכל זאת את חושבת עליי.. בכל מחשבה שלך אני מרגישה אותך - מכרסמת את ליבי.. מרגישה אותך כואבת לידה - ושוב משווה... ובשבת לא מצאתי מנוח - התבודדתי במקום שזכרתי לך ימים יפים של שמש.. שם על גדות האגם הקטן - עכור במיימיו, ירוקת בגדותיו - שם מצאתי מנוח.. נושמת חזק אל ראותיי העייפות את האויר המסתלסל שנושא בו את הריח ההוא.. הריח שלך.. ריח של חוויות עבר שלנו יחד.. לא הסתכלתי לצדדים - לא חיפשתי אותך.. נשמתי אותך.. התפרקתי לאור יום ושמש צורבת - קולות ילדים נהנים ואימהות שמשחקות כדורגל.. אבות אפורים, נגררים, נסחבים, סוחבים.. גם אני הייתי כמותם - האבות.. לרגע קינאתי - לרגע רציתי כמותם - משפחה.. איפה היית את כשהשמש זרחה?.. משקפיי שמש כיסו את עיניי, כמו כיסו אותי מסתכלת, במעגל החיצוני סביב ההמון חיכיתי.. ניסיתי להרגיש שייכת.. יצאתי משם בנשימה כבדה.. נפשי חבולה, נשמתי מפוייחת.. אני נשרפת בתוך גל של הרגשת אכזבה.. ובכבישים שהם שלך נסעתי.. ברחובות ששייכים לך.. כל העיר הזאת שלך.. אני מיותרת.. והיא, היא עכשיו היא שייכת.. איך נתת אלוהים את מקומי לאחרת?.. ולמה? למה אני מרגישה כה משותקת?.. ואני עוד עומדת מנגד.. ועוד אמשיך להגיש לך אותי - גופה ללא לב - מיוסרת.. את הלב שלי..
ואני עוד עומדת כאן מנגדת - מגישה לך את נקודת ההשוואה ביני לבינה... היא עולה עליי בכל.. יותר טובה - אולי רק יותר מתאימה, התחלה חדשה - זאת שרצית לך.. ובכל זאת את חושבת עליי.. בכל מחשבה שלך אני מרגישה אותך - מכרסמת את ליבי.. מרגישה אותך כואבת לידה - ושוב משווה... ובשבת לא מצאתי מנוח - התבודדתי במקום שזכרתי לך ימים יפים של שמש.. שם על גדות האגם הקטן - עכור במיימיו, ירוקת בגדותיו - שם מצאתי מנוח.. נושמת חזק אל ראותיי העייפות את האויר המסתלסל שנושא בו את הריח ההוא.. הריח שלך.. ריח של חוויות עבר שלנו יחד.. לא הסתכלתי לצדדים - לא חיפשתי אותך.. נשמתי אותך.. התפרקתי לאור יום ושמש צורבת - קולות ילדים נהנים ואימהות שמשחקות כדורגל.. אבות אפורים, נגררים, נסחבים, סוחבים.. גם אני הייתי כמותם - האבות.. לרגע קינאתי - לרגע רציתי כמותם - משפחה.. איפה היית את כשהשמש זרחה?.. משקפיי שמש כיסו את עיניי, כמו כיסו אותי מסתכלת, במעגל החיצוני סביב ההמון חיכיתי.. ניסיתי להרגיש שייכת.. יצאתי משם בנשימה כבדה.. נפשי חבולה, נשמתי מפוייחת.. אני נשרפת בתוך גל של הרגשת אכזבה.. ובכבישים שהם שלך נסעתי.. ברחובות ששייכים לך.. כל העיר הזאת שלך.. אני מיותרת.. והיא, היא עכשיו היא שייכת.. איך נתת אלוהים את מקומי לאחרת?.. ולמה? למה אני מרגישה כה משותקת?.. ואני עוד עומדת מנגד.. ועוד אמשיך להגיש לך אותי - גופה ללא לב - מיוסרת.. את הלב שלי..