ועוד...........אחרון
9. אין מנהג "בת-מצוה" נהוג בקהילות לוב. אבלות 1. מקפידים הרבה לבל ישאירו את הגוסס לבד, פן ילך מן העולם בלי קריאת שמע. אנשי חברה קדישא (הנקראים "חברים" בפי בני העדה) יושבים (במקרה הצורך גם לנים) אצל הגוסס עד אשר ישיב את נשמתו לבוראו. הם בקיאים במלאכתם זו, ובעת שנראים אצל הגוסס סימנים של פטירה, סימנים מיוחדים שרק ה"חברים" יודעים אותם, מתחילים לקרוא קריאת שמע. מנהלי בתי החולים הממשלתיים בארץ לוב היו יודעים את זה, ורשות ניתנה לכל ה"חברים" להיכנס בכל שעה ובכל זמן לבית-החולים, כשנקראים לשם ע"י קרובי הגוסס. בגלל זה נהגו ה"חברים" (וכך נוהגים עד היום) להימנע מביקור חולים, שלא ייפול לב החולה עליו בחושבו שהם באים לא לקיום מצוות ביקור חולים כי אם למילוי תפקידם. 2. כשנפטר אדם והניח אישה בהריון, נוהגים שנושאי ארון הנפטר עומדים עם הארון בפתח החדר שממנו הוצא, ואשת הנפטר עוברת מתחת לארון, לעיני קהל המלווים - והיה זה אות שהיא הרה. מנהג יפה זה בא למנוע לזות שפתיים על האלמנה. כשנולד בן זכר אחרי פטירת האב, הוא נקרא על שם האב המנוח. 3. לאחר הקדיש שאומרים על יד בית-הכנסת, קורא השמש בקול רם: "מחילה יא קהל!" בזה הוא מזכיר לקהל המלווים לבקש סליחה מהנפטר ולתת לו מחילה. הקהל עונה: "מחילה", קריאה הכוללת מתן מחילה לנפטר ובקשת מחילה ממנו. 4. נהגו שבניו של הנפטר אינם מתקרבים כדי ד' אמות למטת אביהם, וכן אין נכנסים לבית-הקברות אחרי מיטתו, אלא מחכים בפתח עד צאת הקהל אחרי הקבורה, ושם, בפתח בית העלמין, אומרים קדיש, עורכים השכבה לנפטר ומנחמים את האבלים. 5. בשעת הלוויית המת, כשעומדים ליד בית-הכנסת לאמירת קדיש, וכן אחר קבורת המת, נוהגים אנשי חברה קדישא לאסוף נדבות תוך כדי קריאת זירוז: "צדקה תציל ממות". כסף זה עובר לח"ק, או לקופת "תלמוד תורה" השולחת מקהלת ילדים ללוות את הנפטר בקריאת קינות לאיש, ופרקי תהילים לאישה. נהגו שאותם קרובי הנפטר, שעליהם חלה חובת אבילות, אינם תורמים למעשה צדקה זה, וזאת משום שבחלק מן הכסף שנאסף בהזדמנות זו קונים את צרכי סעודת ההבראה, וסעודה זו צריכה להיות משל אחרים. 6. איש חברה קדישא מביא לאבלים את סעודת ההבראה (לחם עם ביצה או זיתים) והוא עומד על האבלים עד שיגמרו לאכול. אח"כ הוא אוסף את שיירי הסעודה (לחם, קליפות הביצים או גלעיני הזיתים) ומקפיד מאד שלא להשאיר כלום בבית, ואפילו לא פירורי פירורין. את הכל לוקח איש הח"ק וקוברו באדמה. ייתכן שזה סמל לקבורת האבילות, שלא תחזור עוד למשפחה. 7. כל העוסקים בצרכי המת, הן אלה היושבים אצלו בשעת הגסיסה הן אלה העוסקים בטהרת המת ובכריית הקבר וכו', עושים זאת בדרך כלל שלא על מנת לקבל פרס, וכל מעשיהם לשם מצווה. כנגד זה עושים אנשי הקהילה לאנשי חברה קדישא שתי מסיבות בשנה, ביום טוב האחרון של פסח וביום שמחת תורה. למסיבות אלה קוראים "סעודת רבי-גרשון"14. במסיבות אלה מגישים ל"חברים" ערק לשתיה ופולים או חומוס מבושלים, ומבלים שעה ארוכה בשירות ובזמירות. נוסף לזה שולחים לכל "חבר" (וכן ל"חברות" המטפלות בטהרת נשים נפטרות) קצת ערק הביתה. השכנים והשכנות טועמים מזה ומאמינים שזו סגולה לאריכות ימים. 8. בימי השבעה מתקבצים בבית האבל לשלוש התפילות. בין מנחה למעריב מספיד דרשן ת"ח את הנפטר (או הנפטרת) בדברי תורה ובשבחי הנפטר. אח"כ אומרים קדיש דרבנן ומתפללים תפילת מעריב. אחר התפילה יושבים האבלים לארץ והקהל עומד סביבם. החזן אומר השכבה, ואחר כך אומרים כל הקהל את הפסוקים: "בלע המות לנצח" וגו', "יחיו מתיך" וגו', "והוא רחום" וגו' ופונים לאבלים לאמור: "מן השמים תנוחמו". האבלים עונים: "ובירושלים תנוחמו" ועומדים. 9. במשך שבעת ימי האבלות נמנעים מאכילת בשר, ורק בשבת שבתוך ימי השבעה אוכלים בשר, אך באבלות על הורים אין אוכלים בשר גם בשבת. 10. בערב שבו מסתיימים ימי השבעה, באים לבית האבל להספד ולתפילות וגם לומדים משניות למנוחת הנפטר. ישנו סדר קבוע של לימוד לפי החיד"א ז"ל, והוא: המסכתות נדרים, חלה, תמיד, מנחות וזבחים. כמו"כ לומדים פרקי משנה שאותיותיהם הראשונות הן כמו אותיות שם הנפטר ושם אמו, לקט של פסוקים מספרי התנ"ך וביניהם ספר רביעי של תהילים, כמה קטעים ממסכתות שונות והקטע בזוהר לפרשת ויחי המתחיל ב"ויקרבו ימי ישראל למות", ומסיימים בקדיש דרבנן. 11. סדר לימוד זה נקרא בפי העם בשם "פקידה". כמוהו עושים בסוף ה"שבעה", בסוף ה"שלושים", בסוף שישה חדשים וכן ימים אחדים לפני תום י"א חדשים (מקפידים לעשות את ה"פקידה" האחרונה לפני תום י"א חדשים, בהתאם למאמרם ז"ל: "משפט רשעי ישראל בגיהנם י"ב חודש", ובכדי שלא להחזיק את הנפטר לרשע, מקדימים לעשות את הלימוד לפני התחלת החודש הי"ב). על סדר לימוד זה חוזרים בכל שנה ביום הפטירה (יום היארצייט) וקוראים לזה "פטירה". 12. ביום האחרון לשבעה, לאחר תפילת שחרית ולאחר ההשכבה אומרים במקום הפסוקים הנ"ל (בלע המות וגו'), "לא יבוא עוד שמשך" וגו', "כאיש אשר אמו תנחמנו" וגו'. אל האבלים אומרים: "מאבל לשמחה", והם עונים: "ובירושלים תשמח", והאבל מסתיים. 13. בסוף ה"שבעה" וכן בסוף ה"שלושים", בסוף שישה חדשים ובתום אבל ה-י"ב חודש (כמה ימים לפני תום החדש האחד עשר, כנ"ל) מכינים קרובי הנפטר אוכל ומביאים אותו למושב הזקנים או לילדי ת"ת, וכן למשפחות עניות - צדקה לעילוי נשמתו של הנפטר.
9. אין מנהג "בת-מצוה" נהוג בקהילות לוב. אבלות 1. מקפידים הרבה לבל ישאירו את הגוסס לבד, פן ילך מן העולם בלי קריאת שמע. אנשי חברה קדישא (הנקראים "חברים" בפי בני העדה) יושבים (במקרה הצורך גם לנים) אצל הגוסס עד אשר ישיב את נשמתו לבוראו. הם בקיאים במלאכתם זו, ובעת שנראים אצל הגוסס סימנים של פטירה, סימנים מיוחדים שרק ה"חברים" יודעים אותם, מתחילים לקרוא קריאת שמע. מנהלי בתי החולים הממשלתיים בארץ לוב היו יודעים את זה, ורשות ניתנה לכל ה"חברים" להיכנס בכל שעה ובכל זמן לבית-החולים, כשנקראים לשם ע"י קרובי הגוסס. בגלל זה נהגו ה"חברים" (וכך נוהגים עד היום) להימנע מביקור חולים, שלא ייפול לב החולה עליו בחושבו שהם באים לא לקיום מצוות ביקור חולים כי אם למילוי תפקידם. 2. כשנפטר אדם והניח אישה בהריון, נוהגים שנושאי ארון הנפטר עומדים עם הארון בפתח החדר שממנו הוצא, ואשת הנפטר עוברת מתחת לארון, לעיני קהל המלווים - והיה זה אות שהיא הרה. מנהג יפה זה בא למנוע לזות שפתיים על האלמנה. כשנולד בן זכר אחרי פטירת האב, הוא נקרא על שם האב המנוח. 3. לאחר הקדיש שאומרים על יד בית-הכנסת, קורא השמש בקול רם: "מחילה יא קהל!" בזה הוא מזכיר לקהל המלווים לבקש סליחה מהנפטר ולתת לו מחילה. הקהל עונה: "מחילה", קריאה הכוללת מתן מחילה לנפטר ובקשת מחילה ממנו. 4. נהגו שבניו של הנפטר אינם מתקרבים כדי ד' אמות למטת אביהם, וכן אין נכנסים לבית-הקברות אחרי מיטתו, אלא מחכים בפתח עד צאת הקהל אחרי הקבורה, ושם, בפתח בית העלמין, אומרים קדיש, עורכים השכבה לנפטר ומנחמים את האבלים. 5. בשעת הלוויית המת, כשעומדים ליד בית-הכנסת לאמירת קדיש, וכן אחר קבורת המת, נוהגים אנשי חברה קדישא לאסוף נדבות תוך כדי קריאת זירוז: "צדקה תציל ממות". כסף זה עובר לח"ק, או לקופת "תלמוד תורה" השולחת מקהלת ילדים ללוות את הנפטר בקריאת קינות לאיש, ופרקי תהילים לאישה. נהגו שאותם קרובי הנפטר, שעליהם חלה חובת אבילות, אינם תורמים למעשה צדקה זה, וזאת משום שבחלק מן הכסף שנאסף בהזדמנות זו קונים את צרכי סעודת ההבראה, וסעודה זו צריכה להיות משל אחרים. 6. איש חברה קדישא מביא לאבלים את סעודת ההבראה (לחם עם ביצה או זיתים) והוא עומד על האבלים עד שיגמרו לאכול. אח"כ הוא אוסף את שיירי הסעודה (לחם, קליפות הביצים או גלעיני הזיתים) ומקפיד מאד שלא להשאיר כלום בבית, ואפילו לא פירורי פירורין. את הכל לוקח איש הח"ק וקוברו באדמה. ייתכן שזה סמל לקבורת האבילות, שלא תחזור עוד למשפחה. 7. כל העוסקים בצרכי המת, הן אלה היושבים אצלו בשעת הגסיסה הן אלה העוסקים בטהרת המת ובכריית הקבר וכו', עושים זאת בדרך כלל שלא על מנת לקבל פרס, וכל מעשיהם לשם מצווה. כנגד זה עושים אנשי הקהילה לאנשי חברה קדישא שתי מסיבות בשנה, ביום טוב האחרון של פסח וביום שמחת תורה. למסיבות אלה קוראים "סעודת רבי-גרשון"14. במסיבות אלה מגישים ל"חברים" ערק לשתיה ופולים או חומוס מבושלים, ומבלים שעה ארוכה בשירות ובזמירות. נוסף לזה שולחים לכל "חבר" (וכן ל"חברות" המטפלות בטהרת נשים נפטרות) קצת ערק הביתה. השכנים והשכנות טועמים מזה ומאמינים שזו סגולה לאריכות ימים. 8. בימי השבעה מתקבצים בבית האבל לשלוש התפילות. בין מנחה למעריב מספיד דרשן ת"ח את הנפטר (או הנפטרת) בדברי תורה ובשבחי הנפטר. אח"כ אומרים קדיש דרבנן ומתפללים תפילת מעריב. אחר התפילה יושבים האבלים לארץ והקהל עומד סביבם. החזן אומר השכבה, ואחר כך אומרים כל הקהל את הפסוקים: "בלע המות לנצח" וגו', "יחיו מתיך" וגו', "והוא רחום" וגו' ופונים לאבלים לאמור: "מן השמים תנוחמו". האבלים עונים: "ובירושלים תנוחמו" ועומדים. 9. במשך שבעת ימי האבלות נמנעים מאכילת בשר, ורק בשבת שבתוך ימי השבעה אוכלים בשר, אך באבלות על הורים אין אוכלים בשר גם בשבת. 10. בערב שבו מסתיימים ימי השבעה, באים לבית האבל להספד ולתפילות וגם לומדים משניות למנוחת הנפטר. ישנו סדר קבוע של לימוד לפי החיד"א ז"ל, והוא: המסכתות נדרים, חלה, תמיד, מנחות וזבחים. כמו"כ לומדים פרקי משנה שאותיותיהם הראשונות הן כמו אותיות שם הנפטר ושם אמו, לקט של פסוקים מספרי התנ"ך וביניהם ספר רביעי של תהילים, כמה קטעים ממסכתות שונות והקטע בזוהר לפרשת ויחי המתחיל ב"ויקרבו ימי ישראל למות", ומסיימים בקדיש דרבנן. 11. סדר לימוד זה נקרא בפי העם בשם "פקידה". כמוהו עושים בסוף ה"שבעה", בסוף ה"שלושים", בסוף שישה חדשים וכן ימים אחדים לפני תום י"א חדשים (מקפידים לעשות את ה"פקידה" האחרונה לפני תום י"א חדשים, בהתאם למאמרם ז"ל: "משפט רשעי ישראל בגיהנם י"ב חודש", ובכדי שלא להחזיק את הנפטר לרשע, מקדימים לעשות את הלימוד לפני התחלת החודש הי"ב). על סדר לימוד זה חוזרים בכל שנה ביום הפטירה (יום היארצייט) וקוראים לזה "פטירה". 12. ביום האחרון לשבעה, לאחר תפילת שחרית ולאחר ההשכבה אומרים במקום הפסוקים הנ"ל (בלע המות וגו'), "לא יבוא עוד שמשך" וגו', "כאיש אשר אמו תנחמנו" וגו'. אל האבלים אומרים: "מאבל לשמחה", והם עונים: "ובירושלים תשמח", והאבל מסתיים. 13. בסוף ה"שבעה" וכן בסוף ה"שלושים", בסוף שישה חדשים ובתום אבל ה-י"ב חודש (כמה ימים לפני תום החדש האחד עשר, כנ"ל) מכינים קרובי הנפטר אוכל ומביאים אותו למושב הזקנים או לילדי ת"ת, וכן למשפחות עניות - צדקה לעילוי נשמתו של הנפטר.