חביתת הקהל
New member
ונוס
אני לא יודעת מה קורה לי, אבל את מצליחה לשבש לי את סדר היום וסדר המחשבות. במיוחד את מצליחה לערער לי את הביטחון שאף אחת לא יכולה לתפוס אותי יותר. כמה שאני כמהה למשמע קולך הסודי, שעדיין לא התרת לי לשמוע. פעם אחת הסכמת, אבל התחרטת. אולי אם היית מישהי אחרת הייתי כועסת, אבל זאת את. והאמת שאני יכולה להבין אותך, זה די מפחיד. לחשוף את עצמך בפני מישהי זרה, שאין לך באמת מושג מי היא, לתת לה להיכנס לחייך ולקחת חלק בעולמך. אני מבינה. אני לא יודעת מה עבר עליי כששלחתי לך את ההודעה ההיא שאת לא יוצאת לי מהראש, הייתי די מנומנמת ועייפה, וכתבתי אותה מתוך שינה. אבל מזל שאני לפעמים קצת לא מאופסת, כדי שאני אוכל להיות כנה ולהגיד באמת מה שעובר עליי. זכית באירוע הנדיר הזה, שבו אני מסירה את הקליפה מעליי ומראה בלי רגע של היסוס את מה שעובר עליי בראש, בלב. כשענית לי שזה מוזר לך, כולי התכווצתי במיטה, לא הבנתי, אולי קצת נעלבתי, מזה שאת לא מרגישה את אותו דבר. כי איפשהו הרגשתי את זה ממך. את אומרת ש"גדול הוא האומץ לחכות מן האומץ לשפוך את הלב". ובעצם לא את אומרת את זה, את רק מצטטת. את תמיד מצטטת, ולפעמים אני חושבת שזה בגלל שאת מפחדת להגיד את הדברים בעצמך. אבל האומץ שלי הוא לשפוך את הלב, כי תמיד שמרתי את הדברים לעצמי ותמיד הפסדתי. אני שונאת להפסיד. אולי בהיכרות שלי איתך באמת הייתי זקוקה לאומץ רב יותר כדי לחכות, אבל את צריכה להבין שקשה לי להחזיק בבטן. אני מרגישה שאני רוצה לדעת מי את, להשקיט את כל סימני השאלה האלה שמתרוצצים לי בראש, והמחשבות, והחלומות. אם רק היה לך מושג כמה אני רוצה להיות לידך, להריח את הריח שלך, לשמוע את הקול שלך, להרגיש את העור שלך, את הידיים שלך. לחבק אותך. אם היית יודעת, היית מבינה למה אני לא מספיק אמיצה כדי לחכות. וזה לא שאין לי סבלנות או שאת לא שווה את ההמתנה, אלא שאני מפחדת שמכל הלחכות הזה לא יצא שום דבר, ואת תיעלמי לי מהחיים אבל תשארי במחשבות ובתאוות. "השוורים אוהבים את המישור הגופני לעומת הדליים המעדיפים דווקא את המישור הרוחני. היכולת שלהם להיות בני זוג שמפרים אחד את השני מוטלת בספק. השוורים שאוהבים את הבית החם לא יסתדרו עם הדליים ששואפים לצאת, לשנות דברים ולשבור מוסכמות. דליים מחפשים בקשר פתיחות והבעה עצמית ואילו השוורים זקוקים לביטחון ויציבות. סביר להניח כי בקשר מעין זה הדליים, אשר אוהבים את התחום הרוחני וקשה להם להיקשר לאותו מקום/בן זוג ייצאו בסופו של דבר מהקשר עם תחושות תסכול וחוסר סיפוק. " האסטרולוגיה "מפרגנת" לנו ב39% סיכויי הצלחה, ונוס יוצאת מדעתה רק מהרעיון שנקרא אני ואת, אבל דבר אחד בטוח מבחינתי, שלא הכוכבים ולא ונוס יכולים לדעת מה קורה לי בלב כשאני חושבת עלייך. אז הודית שגם אני לא יוצאת לך מהראש, אבל את עדיין מתנגדת בכל תוקף לקשר הזה, תמיד מוצאת את הסיבה למה לא, וגם תמיד את הציטוט המתאים. "לא אני הוא האיש שאל בואו מרחוק מצפה את", אז תשמעי, אם אני לא מקשיבה לונוס, גם את יכולה לא להקשיב לאלכסנדר פן. אז מה עושים, את שואלת אותי. קשה לי לחשוב אז אני מחזירה את השאלה אלייך, צעד מתחכם אבל אולי לא תשימי לב ותוכלי לענות. גם לך אין תשובה. אני לא יודעת מה צריך לעשות, אבל אני יודעת שמה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לקחת את המפתחות של האוטו, להניע, ולנסוע אלייך.
אני לא יודעת מה קורה לי, אבל את מצליחה לשבש לי את סדר היום וסדר המחשבות. במיוחד את מצליחה לערער לי את הביטחון שאף אחת לא יכולה לתפוס אותי יותר. כמה שאני כמהה למשמע קולך הסודי, שעדיין לא התרת לי לשמוע. פעם אחת הסכמת, אבל התחרטת. אולי אם היית מישהי אחרת הייתי כועסת, אבל זאת את. והאמת שאני יכולה להבין אותך, זה די מפחיד. לחשוף את עצמך בפני מישהי זרה, שאין לך באמת מושג מי היא, לתת לה להיכנס לחייך ולקחת חלק בעולמך. אני מבינה. אני לא יודעת מה עבר עליי כששלחתי לך את ההודעה ההיא שאת לא יוצאת לי מהראש, הייתי די מנומנמת ועייפה, וכתבתי אותה מתוך שינה. אבל מזל שאני לפעמים קצת לא מאופסת, כדי שאני אוכל להיות כנה ולהגיד באמת מה שעובר עליי. זכית באירוע הנדיר הזה, שבו אני מסירה את הקליפה מעליי ומראה בלי רגע של היסוס את מה שעובר עליי בראש, בלב. כשענית לי שזה מוזר לך, כולי התכווצתי במיטה, לא הבנתי, אולי קצת נעלבתי, מזה שאת לא מרגישה את אותו דבר. כי איפשהו הרגשתי את זה ממך. את אומרת ש"גדול הוא האומץ לחכות מן האומץ לשפוך את הלב". ובעצם לא את אומרת את זה, את רק מצטטת. את תמיד מצטטת, ולפעמים אני חושבת שזה בגלל שאת מפחדת להגיד את הדברים בעצמך. אבל האומץ שלי הוא לשפוך את הלב, כי תמיד שמרתי את הדברים לעצמי ותמיד הפסדתי. אני שונאת להפסיד. אולי בהיכרות שלי איתך באמת הייתי זקוקה לאומץ רב יותר כדי לחכות, אבל את צריכה להבין שקשה לי להחזיק בבטן. אני מרגישה שאני רוצה לדעת מי את, להשקיט את כל סימני השאלה האלה שמתרוצצים לי בראש, והמחשבות, והחלומות. אם רק היה לך מושג כמה אני רוצה להיות לידך, להריח את הריח שלך, לשמוע את הקול שלך, להרגיש את העור שלך, את הידיים שלך. לחבק אותך. אם היית יודעת, היית מבינה למה אני לא מספיק אמיצה כדי לחכות. וזה לא שאין לי סבלנות או שאת לא שווה את ההמתנה, אלא שאני מפחדת שמכל הלחכות הזה לא יצא שום דבר, ואת תיעלמי לי מהחיים אבל תשארי במחשבות ובתאוות. "השוורים אוהבים את המישור הגופני לעומת הדליים המעדיפים דווקא את המישור הרוחני. היכולת שלהם להיות בני זוג שמפרים אחד את השני מוטלת בספק. השוורים שאוהבים את הבית החם לא יסתדרו עם הדליים ששואפים לצאת, לשנות דברים ולשבור מוסכמות. דליים מחפשים בקשר פתיחות והבעה עצמית ואילו השוורים זקוקים לביטחון ויציבות. סביר להניח כי בקשר מעין זה הדליים, אשר אוהבים את התחום הרוחני וקשה להם להיקשר לאותו מקום/בן זוג ייצאו בסופו של דבר מהקשר עם תחושות תסכול וחוסר סיפוק. " האסטרולוגיה "מפרגנת" לנו ב39% סיכויי הצלחה, ונוס יוצאת מדעתה רק מהרעיון שנקרא אני ואת, אבל דבר אחד בטוח מבחינתי, שלא הכוכבים ולא ונוס יכולים לדעת מה קורה לי בלב כשאני חושבת עלייך. אז הודית שגם אני לא יוצאת לך מהראש, אבל את עדיין מתנגדת בכל תוקף לקשר הזה, תמיד מוצאת את הסיבה למה לא, וגם תמיד את הציטוט המתאים. "לא אני הוא האיש שאל בואו מרחוק מצפה את", אז תשמעי, אם אני לא מקשיבה לונוס, גם את יכולה לא להקשיב לאלכסנדר פן. אז מה עושים, את שואלת אותי. קשה לי לחשוב אז אני מחזירה את השאלה אלייך, צעד מתחכם אבל אולי לא תשימי לב ותוכלי לענות. גם לך אין תשובה. אני לא יודעת מה צריך לעשות, אבל אני יודעת שמה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לקחת את המפתחות של האוטו, להניע, ולנסוע אלייך.
