lost on earth
New member
ומה לך, ישיש?
הנה בא לו עוד מרקע לבן עם עשן שמטהר גם את החוטאים שביותר. ושוב, אותן שתי דלתות שמופיעות בכל פעם מחדש. האחת ירוקה והשנייה אדומה ולשתיהם מסגרת זהובה מסביב ואותה ידית שצבעה לא תשתנה... כן, אני מודע לזה שאני חולם וכן, גם הישיש שאישיותו תלויה בדלת שבה אכנס דרכה נמצא שם. הירוקה - לחוכמת חיים; לדיונים פילוסופיים על האדם והאדומה - האם שווה הכל?; ודיונים אישיים. אני כבר לא זוכר לאיזו דלת נכנסתי הרבה פעמים, אבל בכל פעם שהעזתי להתקרב אל מפתן הדלת ולראות את ידידי הזקן יושב שם, עם מקל-עץ דמוי סיכת שיער, עם חריטות אינסופיות כגילו תמיד חיוך עלה על פניי. לאחרונה, לבי נטה אל הדלת האדומה, והנה רעש החריקה שבעודו אני מייחל לכך שהדלת תיפתח במהירות רבה שכן שהותי קצרה. אבל מיד לאחר ברכת השלום והחיבוק הידידותי הוא מזכיר לי שוב ושוב שעלינו להיות סובלניים לזמן כפי שהזמן סובלני לנו. וברגעים הכי קיצונים, יכול להוות נקודת תפנית גם למהירים שבינינו. שואל אותו אני, איך יומו. ואני לא מגחגך לנוכח העובדה שהוא... כלל לא קיים. גם על זה הוא מגיב ושואל בניצוץ עין מה פירוש "קיים"? אומר לו אני מישהו שאני יכול לחוש, לדבר ולא עוד דמות ממעשיית האדם. הוא צוחק למשמע מיליי וטופח לי על השכם. ואני אומר לו "אין טעם לצחוק לאדם בפנים, ידידי" אבל הוא רק מגביר את קול צחוקו ולבסוף גם אני מצטרף. והוא פוצח בזימרת נאומו כאילו קרא זה עתה מתוך ספר "קיים לא משמעו בהישג יד, קיים פירושו הדיבור שמתרחש, הזמן המעדן והרוח השוחקת". הבנתי היטב את דבריו ומיד לאחר ששאל לשלומי החלנו את דיבורינו. תחילה הוא קם במאמץ מאותו סלע שעליו ישב, הוא מתחיל לצייר לי נוף, ובו כל ארבעת המישורים. הוא מושיט ידו לעברי וקורא לי להסתכל ולומר במה אני מתבונן. ידעתי היטב שהוא מדבר על רב הנסתר מן הגלוי וכי עליי לא לומר את מה שאני רואה. אז הוא בוהה בי שוב ומציין ששוב ידעתי טוב לדעת ובהנפת יד מאפס את המראה ודמעה ירדה לו. שאלתיו "מה איתך, ידידי, מדוע תבכה?" "חסר לי אמונה", הוא משיב. אני מנסה לעודד אותו ולומר לו שאני פה ושיש לי את האמונה השלמה בו. נראה כי התעודד למשמע מילים אלו. הוא מסתכל עליי שוב ושוב ומשחק בשערי כאבשדואג לבנו. הוא מזמין אותי לשבת חזרה ומבקש שנדון בנושאים. שאלני הוא "ומה לדעתך, מקום האדם?", הוא זורק חיוך. אחרי חשיבה מעמיקה אני עונה "מקומו בזה ובזה, לעשות ולהחליט ללמוד וליישם..." "למות ולחיות", בדיוק כשהיה עליי להוסיף עוד כמה תיאורים, הוא קטע אותי. הסתכלתי עליו שוב במפתיע שכן מעולם לא שמעתי אותו מדבר כך. החליט הוא שעלינו להעביר נושא וכך עשינו. התחלנו לדון ולהתווכח והמון שורות עברו בינינו... כשהגיעה העת הפרדה, אנחנו רגילים לתת שוב חיבוק, כאשר אני מגיב "עד החלום הבא" והוא... "עד העולם הבא". אני פסעתי אל הדלת ולקחתי מבט אחרון. הוא חייך והבע מחווה בניפנוף יד קלה ואמר לי להתראות, פעם נוספת. חייכתי וסגרתי את הדלת אחריי. כעת אני אוסף את הדיונים ומיישם אותם שוב ושוב וכך עליי לעשות במשך כל ימי חיי. ובדרך מוזרה זו, הרי שזה בדיוק כמו שאמר... "למות ולחיות".
הנה בא לו עוד מרקע לבן עם עשן שמטהר גם את החוטאים שביותר. ושוב, אותן שתי דלתות שמופיעות בכל פעם מחדש. האחת ירוקה והשנייה אדומה ולשתיהם מסגרת זהובה מסביב ואותה ידית שצבעה לא תשתנה... כן, אני מודע לזה שאני חולם וכן, גם הישיש שאישיותו תלויה בדלת שבה אכנס דרכה נמצא שם. הירוקה - לחוכמת חיים; לדיונים פילוסופיים על האדם והאדומה - האם שווה הכל?; ודיונים אישיים. אני כבר לא זוכר לאיזו דלת נכנסתי הרבה פעמים, אבל בכל פעם שהעזתי להתקרב אל מפתן הדלת ולראות את ידידי הזקן יושב שם, עם מקל-עץ דמוי סיכת שיער, עם חריטות אינסופיות כגילו תמיד חיוך עלה על פניי. לאחרונה, לבי נטה אל הדלת האדומה, והנה רעש החריקה שבעודו אני מייחל לכך שהדלת תיפתח במהירות רבה שכן שהותי קצרה. אבל מיד לאחר ברכת השלום והחיבוק הידידותי הוא מזכיר לי שוב ושוב שעלינו להיות סובלניים לזמן כפי שהזמן סובלני לנו. וברגעים הכי קיצונים, יכול להוות נקודת תפנית גם למהירים שבינינו. שואל אותו אני, איך יומו. ואני לא מגחגך לנוכח העובדה שהוא... כלל לא קיים. גם על זה הוא מגיב ושואל בניצוץ עין מה פירוש "קיים"? אומר לו אני מישהו שאני יכול לחוש, לדבר ולא עוד דמות ממעשיית האדם. הוא צוחק למשמע מיליי וטופח לי על השכם. ואני אומר לו "אין טעם לצחוק לאדם בפנים, ידידי" אבל הוא רק מגביר את קול צחוקו ולבסוף גם אני מצטרף. והוא פוצח בזימרת נאומו כאילו קרא זה עתה מתוך ספר "קיים לא משמעו בהישג יד, קיים פירושו הדיבור שמתרחש, הזמן המעדן והרוח השוחקת". הבנתי היטב את דבריו ומיד לאחר ששאל לשלומי החלנו את דיבורינו. תחילה הוא קם במאמץ מאותו סלע שעליו ישב, הוא מתחיל לצייר לי נוף, ובו כל ארבעת המישורים. הוא מושיט ידו לעברי וקורא לי להסתכל ולומר במה אני מתבונן. ידעתי היטב שהוא מדבר על רב הנסתר מן הגלוי וכי עליי לא לומר את מה שאני רואה. אז הוא בוהה בי שוב ומציין ששוב ידעתי טוב לדעת ובהנפת יד מאפס את המראה ודמעה ירדה לו. שאלתיו "מה איתך, ידידי, מדוע תבכה?" "חסר לי אמונה", הוא משיב. אני מנסה לעודד אותו ולומר לו שאני פה ושיש לי את האמונה השלמה בו. נראה כי התעודד למשמע מילים אלו. הוא מסתכל עליי שוב ושוב ומשחק בשערי כאבשדואג לבנו. הוא מזמין אותי לשבת חזרה ומבקש שנדון בנושאים. שאלני הוא "ומה לדעתך, מקום האדם?", הוא זורק חיוך. אחרי חשיבה מעמיקה אני עונה "מקומו בזה ובזה, לעשות ולהחליט ללמוד וליישם..." "למות ולחיות", בדיוק כשהיה עליי להוסיף עוד כמה תיאורים, הוא קטע אותי. הסתכלתי עליו שוב במפתיע שכן מעולם לא שמעתי אותו מדבר כך. החליט הוא שעלינו להעביר נושא וכך עשינו. התחלנו לדון ולהתווכח והמון שורות עברו בינינו... כשהגיעה העת הפרדה, אנחנו רגילים לתת שוב חיבוק, כאשר אני מגיב "עד החלום הבא" והוא... "עד העולם הבא". אני פסעתי אל הדלת ולקחתי מבט אחרון. הוא חייך והבע מחווה בניפנוף יד קלה ואמר לי להתראות, פעם נוספת. חייכתי וסגרתי את הדלת אחריי. כעת אני אוסף את הדיונים ומיישם אותם שוב ושוב וכך עליי לעשות במשך כל ימי חיי. ובדרך מוזרה זו, הרי שזה בדיוק כמו שאמר... "למות ולחיות".
