וכל..

[אניאני1]

וכל..

.."וכל הדם גועש געגועים, וכל המעיים הומים געגועים, וכל הלב גואה געגועים, וכל השמיים מרטטים געגועים, וכל האויר רווה געגועים, וכל הרחובות נמתחים געגועים, וכל המכוניות צופרות געגועים, וכל החתולים בוכים געגועים, וכל הצעדים נוקשים געגועים, וכל העיתונים מרשרשים געגועים, וכל הטלפונים מצלצלים געגועים, וכל העמודים מחושמלים געגועים, וכל הים גואה געגועים, וכל החול כבד געגועים, וכל הציפורים צווחות געגועים, וכל העלים רועדים געגועים, וכל השירים מזייפים געגועים, וכל החלונות משחירים געגועים, וכל הרוח מצליפה געגועים, ואין לה, אין לה רגע מנוחה".. מתוך: "למאטיס יש את השמש בבטן", יהודית קציר. ליעד נולדה לפני שלושה חודשים כמעט, לאמא, שלא שמרה עליה טוב מספיק. היה לה שיער שחור ולא היה לה הכוח לבכות. ואמא כל כך רוצה להיות איתך, ליעדי. מתגעגעת המון, אמא.

 

[רומי 3]

עצוב...אנושי,אבל אני מקווה שאת לא

באמת רוצה להיות "שם"...אין לי משהו "חכם" לומר, אז אשתוק...

 

[תמי ס]

אני יודעת שקשה...

קשה עד כדי כאב, ואני יודעת, אני גם נמצאת בנקודה הכואבת. לא הספקתי להתאושש מפעם אחת... ושוב, המכה. אל תאשימי את עצמך מתוקתי, אני יודעת מי את, זוכרת אותך עוד מהפורום השני. אל תגידי שלא שמרת מספיק טוב, יש דברים שכנראה לא נועדו לקרות ויש ילדים שכנראה לא נועדו להיוולד ולשרוד. אני לא יודעת עד כמה יכולת לשלוט במצב הרפואי, אבל אל תאשימי את עצמך. זה קרה, זה נורא, ולא אנסה לנחם במילים כי אי אפשר. האבדן ישנו, הוא כאן והוא חותך בלב כמו סכין. אבל החיים ממשיכים, זורמים הלאה, לא שוכחים- לעולם לא, אבל עם חלוף הזמן, זה כואב פחות.

 

[יעל של עדי]

געגועים

אני לא יודעת למה את מתכוונת "לא שמרה עליה טוב מספיק" אבל לא נראה לי שהאשמה עצמית עוזרת. לא לך ולא לליעד. לפי מה שאת מתארת, "לא היה לה כח לבכות", אני מניחה שזאת היתה תינוקת קטנה מאוד. אני חושבת שלא מתמיד אנחנו יכולים לשלוט על מה שקורה לנו (בעצם אנו שולטים מעט מאוד), אבל בתוך חוסר השליטה אנו כן יכולים לכוון את מחשבותינו ורגשותינו במידה זו או אחרת. אם מתאים לך עכשיו להתאבל ולהתגעגע, זה נהדר שאת מאפשרת לעצמך את זה. וההחלטה לצאת מזה תהיה שלך ורק שלך. הגעגוע תמיד יהיה שם. אני לא ראיתי את עדי שלי ואני בכל זאת מתגעגעת מאוד. יעל

 

[anatgri]

עצוב כל כך

ומצטרפת לדברי חברותי לפורום- אל תאשימי את עצמך. אני לא פאטאליסטית אבל בכל זאת יש דברים שקורים גם כשאנו לא ממש רוצים אותם וגם כשאנו משתדלים מאוד. וכנראה הדברים הללו היו צריכים לקרות... גם ככשומרים מאוד על ההריונות, העוברים, הילדים יש דברים שהם גדולים מאיתנו.

ענת

 

[קטיה 007]

עצוב מאוד..../images/Emo7.gif

כל כך מבינה מה את מרגישה אבל אסור לך להאשים את עצמך. לפעמים קורים דברים שלא בשליטה שלנו. משתתפת בכאב הגדול שלך ושולחת

אמיץ שיחזק אותך קטיה

 

[פילה סגולה]

אמא של ליעדי

מה שכתבת ממש מצמרר. אני יודעת שאין לך רגע של מנוחה ויודעת כמה קל לגלוש להאשמה עצמית (האמיני לי, גם אני הייתי שם, האשמתי את עצמי על התזמון המופלא של הדבקות בCMV), אבל האמת שזה לא נכון ולא הוגן כלפי עצמך. קשה לקבל, אבל לא על הכל יש לנו שליטה וגם במה שיש אנחנו לא תמיד הכי טובים וזה קורה כי אנחנו בני אדם, בני אנוש. אני חושבת עליך רבות. כתבי לי מה שלומך פילה סגולה

 

[יעל של אודי]

מבינה אותך כל כך

אין לי דברי חוכמה כי גם אני אשמה. היום אחרי חמישה חודשים ארוכים וכואבים אני חיה עם ההחלטה ואת מקום האשמה תפס עצב גדול ותהומי. מדי פעם האשמה עוד חוזרת. אני לא נלחמת בזה. אצלי התחושה נובעת ממציאות ריאלית. החלטה. ולכן זה יהיה שקר לעצמי. אין ספק שזה לא עוזר ושיש דברים שאינם בשליטתינו - כל זה טוב ויפה ברמה הרציונלית של העניין. אבל אני חושבת שטראומה כזו גורמת לשגעון זמני והקשר בין ראציונל למה שאת חווה הוא רחוק מרחק שנות אור. לעיתים אף נראה שעברתי לחיות בחיים מקבילים שלא יוכלו להפגש שוב לעולם. אני לא מנסה לעודד אותך, לא חושבת שאפשר. אבל רק רציתי שתדעי שהייתי שם ואני יודעת מה עובר עלייך ואת לא לא לא לבד. חיבוק גדול יעל