התלבטתי אם לשתף
והחלטתי שאחרי כל המארה ששפכתי על היהדות בפורום הזה, ראוי שכן.
כשנולד הבכור היינו חילונים. אמנם לא אכלתי שרצים, כי הייתי צמחונית, אבל אפשר לומר שאכלתי כשר גם ביום כיפור. לא היינו חילונים מלידה (שנינו מגיעים מרקע מסורתי (הוא) ודתי (אני)), וגם לא חילונים-סתם. לא. אנחנו בחרנו בזה. בתהליך פנימי שעברנו כל אחד בנפרד ואח"כ גם במקביל וביחד, בחרנו בהיפך מהיהדות. היתה לנו לא רק זכות הבחירה, אלא גם את יכולת הבחירה, ובחרנו הפוך. זה מאד עמוק, מאד מהותי.
מלנו את הבכור לא מתוך רגשי חיבה לדת או רגשי כיסופים למסורת, אלא פשוט משום שהיינו צעירים ועוד לא קיבלנו את ההתעגלות הזאת שמתקבלת רק אחרי שנעשים להורים, רק לא בתוך שמונה ימים. כשנולד השני היינו מספיק "מעוגלים", ואז נפלה ההחלטה שלא למול אותו.
הודענו על כך להורי כשבוע לפני הלידה, את מבטו של אבי לא אשכח לעולם. לראשונה ראיתי מה זה אומר, הביטוי "נפלו פניו". מילה לא יצאה מפיו. וזה לא הזיז לי. אני החלטתי, אלו הם חיי, חיי בני, דבר לא ישנה את ההחלטה (גם לא רגשות אחיו הנימול בעתיד, ראיתי שהעניין עלה. גם את זה לקחתי בחשבון, ועמדתי בהחלטתי, דיברתי בדיוק כמו הירושלמית). והורי שמכירים אותי, ידעו שכך יהיה. לאחר הלידה, מתוך ההורמונים הגועשים, אמרתי להורי הנסערים - בסדר, נמול את הילד. בכל אותו שבוע מורט, הזוי, גועש, סוער, רגשי, מוטרף, הזדעזענו בקיצוניות בין ה"כן" ל"לא", בעוד הורי עושים את כל ההכנות ולא עולה על דעתם מה מתרחש בינינו. לבסוף, הרגשנו שהסיבה היחידה למול היא רגשות הורינו - ו-מה פתאום?! ערב לפני הברית (כל האוכל כבר מוכן ובני המשפחה מוזמנים לבוקר לבית הורי) חתכנו עניין, ולתדהמת הורינו ולצערם הנורא הודענו שהכל מבוטל ושלום.
וכמו שכתוב בספרים, כל הלילה התהפכנו על משכבנו. קמנו מוקדם בבוקר אחרי לילה טרוף שינה, הסתכלנו זו על זה ולא ברור למה - החלטנו שכן. הודענו להורים, וארגנו הכל מחדש במהירות הבזק, הברית נקבעה ל- 8:00 בבוקר... הנסיעה לבית הורי היתה אפופת כובד ומתח, החזקנו ידיים כל הדרך, באמת ובתמים לא ידענו האם אנו עושים את הדבר הנכון. הבנו שאם אנחנו משחררים את המושכות ונותנים למציאות להכתיב את עצמה, התוצאה תהיה מילה, ומרב מתח וכאב נפשי סביב ההחלטה, החלטנו לשחרר. והילד נימול.
עד לרגע המילה היינו מלאי זעם וגועל. בזנו למתפללים עטויי הטליתות, כעסתי כי רציתי כבר לגמור עם זה ולהניק ומה זה כל השטויות האלה מסביב. ואז המילה, והבכי, ומעבירים אותו אלי. נכנסנו לחדר איתו, בעלי ואני, להניק. אני לא יודעת אם באותו רגע התהלך אדם ציני ממני על פני תבל כולה, וברור לי שלא דמיינתי, כי גם בעלי, שהיה ציני כמותי ואולי אף יותר, ראה את אותו דבר. שאלתי אותו - "תגיד, אתה רואה את המצח שלו?" הוא ראה. המצח שלו קרן, ממש אור, הילה, על המצח, ובמשך כמה דקות התבוננו המומים. באותו רגע ידענו שהמילה נכונה. אנחנו, ההפוכים כל כך ליהדות, שעוד נכונו לנו יסורי מצפון רבים על המילה הזאת, באותו רגע לא יכולנו להתעלם ממה שראינו. וחודשים אחרי, כשהמשכנו לדוש בנושא, ואם עשינו נכון, ואם לא, תמיד בין כל טיעוני הבעד והנגד שדקלמנו מכל המאמרים והפורומים, תמיד עלה גם ההוא עם החיוך העניו - "אבל איך המצח שלו זרח, הא?".
במה הועלתי? אולי בכלום. מה הוספתי לדיון? רק את הסיפור האישי שלי, לא יותר מזה. אבל משהו למדתי בחיי - אנחנו לא השכל שלנו. החלטות ראציונאליות הן בסך הכל פירור ששט על פני המים ברב חשיבות עצמית, מים שאת רחבם ועמקם אין לראציונאל שלנו שום יכולת להשיג. מעלי הביעו שמחה על כך שיותר ויותר אנשים נוהגים בראציונאליות ובוחרים שלא למול. אני מביעה שמחה על כך שעדיין יש בכוחה של המציאות להכתיב את הנטיה הלא מודעת והא-ראציונאלית כן למול את הבנים.
