רוכב בערבות
New member
פרשנות מאירת עיניים.
ובכול זאת, הערה כלשהי על הסדר: אין ספק כי התגובה הרפקלסיבית שהצפייה בסרט מעוררת היא תגובה של הזדהות המהולה בדמעות וחמלה גדולה, לצד זעם גדול על אופן התנהלותם המחפירה של בני המשפחה החרדיים ובראשם ההורים. ולכן אילולא שהואלת הבל הבלים יקר לפרוס ולחלוק עמנו פה את הפרשנות המלומדת להפליא שלך על הסרט טיבו ואופיו, הייתי מעדיף להישאר מכונס באותה תגובה רגשית מיידית ומותנית, ולא לנסות לפרשן את הסרט ולנתח אותו מנקודת מבט חיצונית. ולו רק לאור העובדה שתהא הסיבה אשר תהא, זאת היתה התגובה שלי, הסרט ריגש אותי, מחיתי בו דמעה, אפילו נסחפתי אותו לרגעים, הזדהיתי עמוקות עם הדמויות, וגם אם הוא יצר לי בראש יחס בינארי של 'טובים' מול 'רעים', של 'בני אור' לעומת 'בני חושך' (על משקל שמו של הסרט), לא ממש מעניין אותי לבחון אם זה באמת כך במציאות ה'אובייקטיבית'. בסופו של דבר השיפוט גם הוא מוטעה לעיתים, הוא עדיין נמצא אצלי תחת ההגדרה של 'ההכרח הבלתי יגונה' כנגזרת לוואי מהצפייה בסרט. אך בכול זאת נחשפתי וקראתי פה לדברי הביקורת והניתוח המאלפים שלך, דבר שאיכשהו גרם גם כמעט אינסטנקטיבית לשחזר בפריזמה ביקורתית את הסרט וטיבו (מה גם שהוא שוכן כבוד פה אצלי על המחשב, דבר שללא ספק מקל על עבודת ה'שחזור' הזו). אז כך, בעיני בשורה התחתונה הסרט הוא סוג 'מסחטת דמעות'. וכמו בכול דבר אחר כמעט - יש דורשים לשבח, ויש דורשים לגנאי. 'לשבח', כי בסופו של דבר זה לכאורה בדיוק תכליתו של כול מסמך קולנועי-אומנותי בכלל, ודקומנטארי בפרט, לרגש ולעורר אצל הצופה תחושת הזדהות עמוקה, תוך כדי שהוא מביא אותו להתכתב עם מנעד רחב ככול האפשר של רגשות ותחושות. ו'לגנאי', כי כאשר זה בא במאסה כה קריטית ודחוסה של התרחשויות, ובעיקר, כאשר זה המקרה מיסודו הוא כה קיצוני וכה יוצא דופן, והדמויות באופיין הן אקסצנטריות בצורה חריפה, זה כבר יכול לעלות חשד שיש פה גם אלמנט מניפולטיבי כלשהו. תחושת ה'מניפולציה' מתעצמת בייחוד כאשר בפני הצופה נפרסת תמונה בספקטרום תקופתי רחב ביותר על הדמויות וחייהם, החל מהתקופה בו הם עוד היו עמוק עמוק במחשכי החרדיות ועד לתקופה האחרונה ממש. ואם עוד היה חסר משהו בספקטרום הרוחב, חובר לו ספקטרום האורך - מספר הדמויות היחסית גדול הנסקרות בסרט. אז נכון שבסופו של דבר כולם הם סוג של 'שחקני משנה' לצד ה'שחקן הראשי' - שזה כמובן מני עצמו. אך בכול זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהסיפור שנחשף לצופה הוא סיפורם של הדמויות כולן. כאשר גם מהחומרים הקיימים ניתן לזהות על נקלה כי סיפורו של כול אחד מהאחים ראוי להקדשת סרט בפני עצמו (בוודאי שסיפורה שלי האחות 'לי'). וכאן בדיוק נכנסת תחושת הדחיסות. אין ספק כי במקרה שכזה כול ניסיון להכניס את כמות כה עצומה של חומר, לצד פירוט אינפורטיבי בסיסי על כול אחד מהדמויות בסרט, הוא ניסיון יומרני וכושל מיסודו, ולכך כך או אחרת יש צורך לחתוך בבשר החי של האינפורמציה המועברת, לדלג על פני תקופות שונות וארוכות, להתעלות מעל פני ריתמיות כרונולוגית וכיו"ב, ולנסות ולהציג בפני הצופה איזשהו רצף בלתי דיאכרוני בעליל של מגמה והלך רוח מסוים שמתאפיין ורווח בסיפורם של הדמויות כולם, ומשתקף בביוגרפיה היחידינית והקבוצתית שלהם. והמגמה הזו במקרה דנן היא - רשע ! הרבה רוע, ניכור, אדישות, אפטיות, אכזריות, ועוד שאר ירקות באושים שכאלה, זה המכנה המשותף שעולה מסך הסצנות בסרט (ואם ב'מניפולציה' עסקינן, בלט לי היעדרותה של אינפורמציה כלשהי מצולמת או מדובבת, על מה באמת אירע בלונדון באותה נסיעה משותפת של המשפחה כולה לחתונתה של לי. שהלוא כפי שמני בעצמו אומר בדרכו לשדה התעופה, קיים פוטנציאל אמיתי של התקרבות בין חלקי המשפחה השונים, גם אם לא מתוך רצון תמים לקרב ולהתאחד. ומאידך רגעים ארוכים בסצנה זו דוקא מוקדשים לאותן הערות ציניות ופוגעניות שמטיחות האחיות/גיסות באחים ועל מראיהם וסגנון לבושם). אך דא עקא, כי זו בדיוק האליה והקוץ. 'רוע', ועוד בגירסה גרוטסקית שכזו, הוא בהחלט קטליזטור מעולה לתגובה רגשית מאזו'רית. מאידך 'נגטיב' הוא בסה"כ 'נגטיב'. יש בו משהו עקר. חוויית הזדהות שמורכבת מיסודות כמו 'כעס' 'רחמים' ו'חמלה', יש בה משהו לקוי ופגום, ולו רק בשל העובדה שהיא לא משיתה את זיקת ההזדהות הזו על מצע פוזיטיבי של ייחודיות ושאר רוח. והנה דוקא שתי הדמויות המרכזיות שבסרט 'מני' ואחותו 'לי', ניחנו להפליא באותם תכונות, ובביוגרפיה שהיא רצופה ייחודיות פוזיטיבית, אך למצער הנרטיב הנגיטיבי של הסרט עושה סוג של עוול לאותה פוזיטיביות אישית. שניהם ניחנו בכישורים אסתטיים יוצאים מגדר הרגיל, שניהם בעלי רצון וכמיהה טוטאלית לחירות והגשמה אישית, שניהם נכונים לשלם מחיר אישי ונפשי קשה ביותר (ולעיתים אף קשה מנשוא, אם לא שאתה למד 'לשים זין' כפי שאומר מני),על מנת לממש את אותה חירות ועצמאות אישית וכו' וכו'. אך בסופו של דבר אותה פוזטיביות 'נבלעת' באג'נדה הנגטיבית של הסרט. דבר שיוצר תחושה של החמצה ופספוס. אז זהו, שאני באמת שלא מחפש את האלמנטים ה'יפים' של תהליך החזרה בשאלה. אני בהחלט יודע גם יודע שמדובר בתהליך קשה וכואב ביותר, אך אני בהחלט מחפש את האלמנטים ה'פוזיטיביים' של התהליך הזה. ואלמנטים שכאלו יש, והרבה ! בוודאי שבמקרה של משפחת פיליפ. ואם להיצמד לשם הנפלא של הסרט, במקום לזהות את יתרון האור מתוך היחשפות לחסרונו הנגטיבי של החושך, אני מעדיף לזהות את חסרון החושך מתוך היחשפות ליתרונו הפוזיטיבי של האור. ויחי ההבדל הגדול. ואחרי הכול - תודה גדולה ליוצרי הסרט על החוויה הרגשית המטלטלת שהסרט הזה הקנה לי.
ובכול זאת, הערה כלשהי על הסדר: אין ספק כי התגובה הרפקלסיבית שהצפייה בסרט מעוררת היא תגובה של הזדהות המהולה בדמעות וחמלה גדולה, לצד זעם גדול על אופן התנהלותם המחפירה של בני המשפחה החרדיים ובראשם ההורים. ולכן אילולא שהואלת הבל הבלים יקר לפרוס ולחלוק עמנו פה את הפרשנות המלומדת להפליא שלך על הסרט טיבו ואופיו, הייתי מעדיף להישאר מכונס באותה תגובה רגשית מיידית ומותנית, ולא לנסות לפרשן את הסרט ולנתח אותו מנקודת מבט חיצונית. ולו רק לאור העובדה שתהא הסיבה אשר תהא, זאת היתה התגובה שלי, הסרט ריגש אותי, מחיתי בו דמעה, אפילו נסחפתי אותו לרגעים, הזדהיתי עמוקות עם הדמויות, וגם אם הוא יצר לי בראש יחס בינארי של 'טובים' מול 'רעים', של 'בני אור' לעומת 'בני חושך' (על משקל שמו של הסרט), לא ממש מעניין אותי לבחון אם זה באמת כך במציאות ה'אובייקטיבית'. בסופו של דבר השיפוט גם הוא מוטעה לעיתים, הוא עדיין נמצא אצלי תחת ההגדרה של 'ההכרח הבלתי יגונה' כנגזרת לוואי מהצפייה בסרט. אך בכול זאת נחשפתי וקראתי פה לדברי הביקורת והניתוח המאלפים שלך, דבר שאיכשהו גרם גם כמעט אינסטנקטיבית לשחזר בפריזמה ביקורתית את הסרט וטיבו (מה גם שהוא שוכן כבוד פה אצלי על המחשב, דבר שללא ספק מקל על עבודת ה'שחזור' הזו). אז כך, בעיני בשורה התחתונה הסרט הוא סוג 'מסחטת דמעות'. וכמו בכול דבר אחר כמעט - יש דורשים לשבח, ויש דורשים לגנאי. 'לשבח', כי בסופו של דבר זה לכאורה בדיוק תכליתו של כול מסמך קולנועי-אומנותי בכלל, ודקומנטארי בפרט, לרגש ולעורר אצל הצופה תחושת הזדהות עמוקה, תוך כדי שהוא מביא אותו להתכתב עם מנעד רחב ככול האפשר של רגשות ותחושות. ו'לגנאי', כי כאשר זה בא במאסה כה קריטית ודחוסה של התרחשויות, ובעיקר, כאשר זה המקרה מיסודו הוא כה קיצוני וכה יוצא דופן, והדמויות באופיין הן אקסצנטריות בצורה חריפה, זה כבר יכול לעלות חשד שיש פה גם אלמנט מניפולטיבי כלשהו. תחושת ה'מניפולציה' מתעצמת בייחוד כאשר בפני הצופה נפרסת תמונה בספקטרום תקופתי רחב ביותר על הדמויות וחייהם, החל מהתקופה בו הם עוד היו עמוק עמוק במחשכי החרדיות ועד לתקופה האחרונה ממש. ואם עוד היה חסר משהו בספקטרום הרוחב, חובר לו ספקטרום האורך - מספר הדמויות היחסית גדול הנסקרות בסרט. אז נכון שבסופו של דבר כולם הם סוג של 'שחקני משנה' לצד ה'שחקן הראשי' - שזה כמובן מני עצמו. אך בכול זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהסיפור שנחשף לצופה הוא סיפורם של הדמויות כולן. כאשר גם מהחומרים הקיימים ניתן לזהות על נקלה כי סיפורו של כול אחד מהאחים ראוי להקדשת סרט בפני עצמו (בוודאי שסיפורה שלי האחות 'לי'). וכאן בדיוק נכנסת תחושת הדחיסות. אין ספק כי במקרה שכזה כול ניסיון להכניס את כמות כה עצומה של חומר, לצד פירוט אינפורטיבי בסיסי על כול אחד מהדמויות בסרט, הוא ניסיון יומרני וכושל מיסודו, ולכך כך או אחרת יש צורך לחתוך בבשר החי של האינפורמציה המועברת, לדלג על פני תקופות שונות וארוכות, להתעלות מעל פני ריתמיות כרונולוגית וכיו"ב, ולנסות ולהציג בפני הצופה איזשהו רצף בלתי דיאכרוני בעליל של מגמה והלך רוח מסוים שמתאפיין ורווח בסיפורם של הדמויות כולם, ומשתקף בביוגרפיה היחידינית והקבוצתית שלהם. והמגמה הזו במקרה דנן היא - רשע ! הרבה רוע, ניכור, אדישות, אפטיות, אכזריות, ועוד שאר ירקות באושים שכאלה, זה המכנה המשותף שעולה מסך הסצנות בסרט (ואם ב'מניפולציה' עסקינן, בלט לי היעדרותה של אינפורמציה כלשהי מצולמת או מדובבת, על מה באמת אירע בלונדון באותה נסיעה משותפת של המשפחה כולה לחתונתה של לי. שהלוא כפי שמני בעצמו אומר בדרכו לשדה התעופה, קיים פוטנציאל אמיתי של התקרבות בין חלקי המשפחה השונים, גם אם לא מתוך רצון תמים לקרב ולהתאחד. ומאידך רגעים ארוכים בסצנה זו דוקא מוקדשים לאותן הערות ציניות ופוגעניות שמטיחות האחיות/גיסות באחים ועל מראיהם וסגנון לבושם). אך דא עקא, כי זו בדיוק האליה והקוץ. 'רוע', ועוד בגירסה גרוטסקית שכזו, הוא בהחלט קטליזטור מעולה לתגובה רגשית מאזו'רית. מאידך 'נגטיב' הוא בסה"כ 'נגטיב'. יש בו משהו עקר. חוויית הזדהות שמורכבת מיסודות כמו 'כעס' 'רחמים' ו'חמלה', יש בה משהו לקוי ופגום, ולו רק בשל העובדה שהיא לא משיתה את זיקת ההזדהות הזו על מצע פוזיטיבי של ייחודיות ושאר רוח. והנה דוקא שתי הדמויות המרכזיות שבסרט 'מני' ואחותו 'לי', ניחנו להפליא באותם תכונות, ובביוגרפיה שהיא רצופה ייחודיות פוזיטיבית, אך למצער הנרטיב הנגיטיבי של הסרט עושה סוג של עוול לאותה פוזיטיביות אישית. שניהם ניחנו בכישורים אסתטיים יוצאים מגדר הרגיל, שניהם בעלי רצון וכמיהה טוטאלית לחירות והגשמה אישית, שניהם נכונים לשלם מחיר אישי ונפשי קשה ביותר (ולעיתים אף קשה מנשוא, אם לא שאתה למד 'לשים זין' כפי שאומר מני),על מנת לממש את אותה חירות ועצמאות אישית וכו' וכו'. אך בסופו של דבר אותה פוזטיביות 'נבלעת' באג'נדה הנגטיבית של הסרט. דבר שיוצר תחושה של החמצה ופספוס. אז זהו, שאני באמת שלא מחפש את האלמנטים ה'יפים' של תהליך החזרה בשאלה. אני בהחלט יודע גם יודע שמדובר בתהליך קשה וכואב ביותר, אך אני בהחלט מחפש את האלמנטים ה'פוזיטיביים' של התהליך הזה. ואלמנטים שכאלו יש, והרבה ! בוודאי שבמקרה של משפחת פיליפ. ואם להיצמד לשם הנפלא של הסרט, במקום לזהות את יתרון האור מתוך היחשפות לחסרונו הנגטיבי של החושך, אני מעדיף לזהות את חסרון החושך מתוך היחשפות ליתרונו הפוזיטיבי של האור. ויחי ההבדל הגדול. ואחרי הכול - תודה גדולה ליוצרי הסרט על החוויה הרגשית המטלטלת שהסרט הזה הקנה לי.
מצחיק אותי בכל פעם מחדש.