וידוי

וידוי

לפעמים אני כל כך שונאת אותי איך אני יכולה לרחם את עצמי? ואיך לא מצד שני? אני שונה מכולם חושבת אחרת גדלתי באבל לצד המוות שהוא האמת. בגיל היפה ביותר הראש שלי היה בלהדליק עוד נר. כולן דיברו על בנים ודברים בעני הכל היה שטויות והבלים למה אני עיבדתי את אחי? כל הזמן מתעטפת בבכי. אני לוקחת דקה וחושבת לבד ומבינה שכנראה אהיה עצובה לעד. ורגשות האשם שוב מציפות אל תטעו רגשות עבודות! זאת לא אני המסכנה פה זה הוא שלא יחזור עוד זה הוא שרק רצה לבלות ובשניה מרושעת נעצמו עיניו.
 
למעלה