ואני חושבת שיש יתרון לזוגות שעובדים
במקצועות טיפוליים, ואינם חווששים להביע את עצמם ואת רצונותיהם, אינם מפחדים מעימות או ויכוח ומלאי ביטחון באהבה של בן הזוג ובאהבה שלהן אליו. אני צופה בתוכנית ודי מתפלאת על הגישה "הלא אכפתית" של חלק מהזוגות לתשומות הענקיות שהם משקיעים בזוגיות שלהם מבלי לרגע להפסיק - להסתכל מה קורה ולהתחיל לבנות את חייהם. הכל נשמע ונראה כל כך ילדותי, כמו הם משחקים בזוגיות שלהם כמו ילדים בגן, בחיי. אף אחד/ת מהזוגות האלה לא התאמץ לפני התוכנית לצאת לרגע מתוך עצמו, מתוך הרצונות שלו ולשמוע את הצד השני. תמיד נשמע מהסיפורים שלהם שהתגובה אחת "שלילית" דוחפת אותם "הישר" לדפוסי התנהגות של ילדים. אני לא מבינה את זה בכלל. איך אפשר לגדל ילד עם "שנאה" בין ההורים? איך אפשר לקבוע לבת זוגתך מה ללבוש- והיא מייד הופכת את עצמה לקורבן ולא "נותנת" סקס בתור עונש? איך אפשר להשתמש בבגידה של בן הזוג כדי לרדת לחייו, כי זה "מסדר" לך את הדימוי העצמי הדפוק שלך? לא יודעת. בעלי ואני כבר למעלה מעשרים שנים נשואים. כל יום נישואין זה יום של חשבון נפש באופן טִקסי. אנחנו מתגאים בהצלחה שלנו לחיות שנים רבות יחד, בהצלחה שלנו להתגבר על המכשולים, באהבה שלנו. זה הטקס. ביום יום, אין דבר שמובן מאליו, אין דבר שלא נאמר בקול [לפעמים זה כואב, לפעמים זה מנחם]. יש דינמיקה חזקה בינינו, יש חילופי תפקידים, יש פינוי זמן ויש תמיכה. אנחנו שניים אנחנו לא אחד + אחד וכל אחד "עושה טובה" למען הזולת. איננו "עושים טובה", בעלי לא "עוזר לי בניקוי הבית" בעלי מנקה את הבית כי הוא שותף או כי זו התורנות שלו או כי מתחשק לו, או כי אני עסוקה מאוד ואין לי זמן. בעלי יודע, שבזמני לחץ שלו אפנה זמן ואהיה שם.