וידוי אישי 2
גם אני הייתי שם. לא "שם שם", אלא כ30 מטר משם, במתחם לב העיר שאליו צמודה המסעדה. (המקום עצמו הוא במרחק כ-150 מטר מדירתי שמשקיפה על הרחוב הראשי). הפחד הוא לא בגלל מה שראיתי, אלא בגלל מה שהרגשתי. ישבתי בבית הקפה שם במתחם, עם הגב לדלת, כשפתאום נשמע קול רקע שהלך והתגבר של אנשים צועקים, כשאנחנו לא מבינים מה קורה. פתאום מישהו צרח "מחבל, מחבל, כולם לברוח" אנשים עזבו את הכסאות ואת החפצים והתחילו לרוץ. חבל שכשצועקים מחבל, לא צועקים גם מאיזה סוג, כדי שנדע אם להתכופף, להתחבא מאחורי הדלפק (ירי), להנעל בשירותים (סכין) או לברוח מהמקום בריצה (פצצה). אחרי היסוס קל בין האפשרויות אני ובן שיחי רצנו החוצה, כשברקע עוברת לי המחשבה בראש של "לא יכול להיות, זה לא באמת קורה". היינו חלק מעדר של אנשים שרצו החוצה מהמתחם לכיוון הרחוב, וברחוב עצמו, תוך כדי צעקות "הצילו, מחבל, הצילו מחבל". לא ידעתי מה יש מאחורי, ולא רציתי לעצור כדי לבדוק, פשוט רצתי קדימה כמו שמעולם לא רצתי. רק אחרי ריצה של עשרות מטרים התחבאנו מאחורי אחד הבנינים, והצצנו לראות מה קורה. רק אחרי שהגיעה המשטרה והאמבולנסים העזנו לצאת מהמחבוא וללכת במהירות ובדרך עוקפת רחוב ראשי במידת האפשר (קצת קשה כשגרים על הרחוב הראשי) ואת התמונות עצמן ראינו רק מהטלויזיה בבית. זו נקודה מאוד מרכזית בהרצליה, שנמצאת על מפגש של שני הרחובות הראשיים בעיר, ואי אפשר שלא לעבור שם או ליד כשגרים בעיר. ואכן, אני עוברת שם כל יום, מספר פעמים ביום.
