וידויי
לא ממש יודעת איפה להתחיל. אולי בגן גנון בית ספר. קשה בדיעבד לשים את האצבע. אני לא הולכת לספר את "הכל" כי זה כבד מדי אפילו לפורום הזה אבל אני כן הולכת לספר על הדברים שאני זוכרת. לא יודעת בדיוק מתי התחיל אצלי הקטע הזה של כל הכעס המודחק הזה וההרס העצמי, נראה לי שבגיל מאוד צעיר. אני זוכרת במעומעם חברה שלמה של ילדים שהתעללו בי, זוכרת שחזרתי הביתה בוכה וזוכרת אמא ששלחה אותי "בחזרה לקרב" אח"כ זוכרת שחטפתי מכות אבל גם את הקטע הזה לא זוכרת בדיוק. רק זוכרת את החולשה שלי, או יותר נכון את השיתוק שלי, את הכעס שהלך וגדל. כעס על אלו שהרביצו וכעס על מי שלא הבין שהייתי צריכה עזרה קצת יותר גדולה מלחזור לשם. בשלב מאוחר יותר אני זוכרת כעס מודחק, את האמא שמעודדת להמשיך ולהדחיק אותו בברכה ש"ככה קונים חברים" ואת "החברים" שמזה מזה לא מצטערים על מה שהם עשו, ומזה לא שמים עליי, לא רואים אותי ממטר, ולא מסנטימטר ואני בטוחה שאם היתה להם את ההזדמנות הם היו עושים את זה שוב פעם.ושוב פעם ושוב פעם. אפשר להגיד שזה הסוג הכי גרוע של "צידה לדרך" שילד יכול לאחל לעצמו לקבל. ואני עם התמימות שלי קיבלתי ככה מכל הלב. אבל בשלב מסויים זה נפסק או שיותר נכון אפשר להגיד שפשוט נשברתי, נפלתי ואיבדתי את הכוח ואת הרצון להמשיך וללכת. נתתי לשיתוק הנעים והמערפל הזה להשתלט על כל חלקת יכולת שהיתה לי. ורק אז הצלחתי באמת לשנות משהו.רק אז התחברתי סוף סוף לעצמי. אני לא יודעת בדיוק מה קרה אח"כ אני רק זוכרת שזה לא היה מספיק. הייתי צמאה ליותר מזה ולא הסכמתי בשום פנים ואופן להסתפק רק בלהתחבר לעצמי, זה כבר כל כך כאב ונמשך כל כך הרבה שנים שפשוט רציתי יותר, רציתי להיות בטוחה באלף אחוז שזה בחיים לא הולך לקרות לי שוב פעם. היתה לי הרגשה שאם אני לא יעזוב את המקום הזה משהו נורא הולך לקרות לי, עכשיו אני יכולה לקרוא לזה אינטואיציה חזקה שלא הייתי בטוחה בה, בסך הכל הייתי בת 14... ביקשתי מההורים שלי לעבור לפנימיה. במשך משהו כמו שנה וחצי שמעתי כל הזמן שהעניין בטיפול ושזה לוקח זמן. לא רציתי להודות אפילו בפני עצמי שהם משקרים לי למרות שהרגשתי בזה. שאלתי כמה פעמים מה קורה עם העניין וכל פעם התשובה היתה זהה "העניין בטיפול", "אלו דברים שלוקחים זמן", ועוד כל מיני דוגמאות שלא בא לי להיזכר בהם כרגע. בסופו של דבר, שבועיים לפני התחלת הלימודים, שאלתי שוב את אמא שלי לגביי העניין ורק אז הבנתי שאני מזה לא הולכת לשום פנימיה. שאם זה תלויי בהורים שלי זה לא יפריע להם שאני יישאר במקום הזה עד סוף החיים שלי ושאני יהיה לגמרי אומללה. הם פשוט חשבו שזה קטע חולף ושזה יעבור, וכמה שזה לא היה נכון.... אחרי שחזרתי ללימודים עוד פעם התחילה כל ההידרדרות. הרגשתי שכל הזמן משקרים לי (בעיקר ההורים שלי) ושאני לא יכולה לסמוך על אף אחד, אבל ממש לא ידעתי מה לעשות עם זה. חשבתי כמה פעמים לברוח מהבית אבל כל פעם דחיתי מחדש את הבריחה בטענה שזאת תהיה סתם בריחה דבילית ושזה לא יעזור לי. עכשיו אני יודעת שאולי אם הייתי עושה משהו קצת יותר בולט (לא ממש משנה מה) שהיה מראה בצורה חד משמעית כמה שסבלתי במקום הזה אז לא היו מזלזלים במצוקה שלי. בכל מקרה, לאט לאט התחלתי ליפול למין תחושה של שינה עמוקה. כמו ערפל נעים שנמצא בכל מקום שאליו הלכתי, לא ממש שמתי לב שאני לא רואה שום דבר חוץ מזה. לאט לאט, התחלתי להבריז משיעורים, זה התחיל משיעור פה ושם עם חברות, אח"כ זה הפך לסיגריות בהפסקות והמשך של סבבה ל"הפסקת הסיגריה" שארך כל השיעור. בסופו של דבר ההברזות הפכו לשינה של סבבה עד שעה מאוחרת והפסד שלם של יום לימודים. הייתי עייפה, תשושה, הרגשתי שנגמר לי הכוח, שזה דורש ממני יותר מדי וויתרתי - פשוט ויתרתי, בשלב מסויים הרמתי ידיים. נשארתי במיטה איפה שהיה לי נוח והלכתי לישון. הפסקתי ללכת לבי"ס כי זה היה בשבילי יותר מדי. פשוט הלכתי לישון. הייתי ערה בלילות וישנה בימים.הכל עושה הפוך, לא היה בא לי להיות כמו כולם, שנאתי אותם את כולם – כל בני האדם ורציתי כל הזמן להוכיח שאני יותר מהם. ובדרך האירונית של החיים דווקא אז התקרבו אליי הכי הרבה אנשים. אבל את מי זה עניין כבר? לא היה בא לי לראות אף אחד - לא חברים, לא הורים ובטח שלא העזתי אפילו לחשוב על חבר. שנאתי את כולם ואמרתי לעצמי שהם לא מבינים כלום והלכתי לישון. השינה הזאת נמשכה משהו כמו חצי שנה ואני זוכרת שכל הזמן כתבתי. היו לי יומנים והיו לי כל מיני מחברות וככה הרגשתי קצת יותר "מוגנת" מפני המחשבות שלי. כי ברגע שעלתה לי לראש מחשבה שאי אפשר לקטלג אותה בתור "הגיונית" הלכתי, רשמתי אות והרגשתי סבבה. הרגשתי שניקיתי את עצמי. אבל אף פעם זה לא הספיק לי, הרגשתי שאני מנקה את עצמי אבל אני לא באמת טהורה. התאווה הבלתי נשלטת שלי להצליח להתמודד עם כל החרא שהיה בחוץ הרס לי באותו זמן את הפנים. לא הרגשתי את זה אבל אני יודעת שזה קרה. הייתי כל כך מרוכזת בלמצוא פיתרון כוללני שיעזור לי להתמודד יותר טוב עם כל הכאבים האלה שכבר לא ממש שמתי לב שבעצם זה שנתתי לכאבים האלה מקום כל כך גדול בחיים שלי זה היה מה שהכי פגע בי. עשיתי בלי לשים לב את הדבר שהכי לא רציתי - גרמתי כאב לעצמי. אני לא מדברת על כאבים פיזים, יותר בקטע נפשי. וככה עברה בערך חצי שנה או קצת יותר שבה אני יושבת בבית, שונאת את כל העולם ולא רוצה לשמוע מאף אחד. באותה תקופה היו לי כל הזמן ריבים עם ההורים שלי. הרגשתי שהם לא מבינים אותי, לא מעריכים אותי, לא מקבלים אותי, מזלזלים בי ומשקרים לי. כל משפט שלהם היה יוצא בדרך פתלתלה ומסובכת תוך כדי הובלה לאן שהם רוצים להגיע. לא היתה שאלה שלא ניסתה להביא למסקנה מסויימת ולא היה משפט שלא היה בו מסר סמויי. הם לא שמו לב לזה, אבל אני כן, וזה עינה אותי. כל הזמן אמרתי לעצמי שאם זה מישהו אחר הייתי מזה נכנסת בו, אבל זה היה ההורים שלי! איך אפשר להיכנס בהורים שלך? מה גם שראיתי כמה שכאב להם על זה שהפסקתי ללמוד וכמה שהם היו מאוכזבים ומיואשים ופשוט סובלים ולא יכולתי לעמוד בזה. לצערי הרב הם קלטו את הקטע הזה. הם פשוט ראו שבכל פעם שאמרתי להם משהו והם נפגעו (וזה קרה הרבה) אז שתקתי. הייתי מרגישה אשמה על זה שפגעתי בהם ושותקת. אז הם פשוט ניצלו את זה ובמילים אחרות – שיחקו לי על המצפון. הם גרמו לי להרגיש אשמה כל הזמן ועשו לי פרצוף מאוכזב. אני לא יודעת אם כזה שינתה להם התוצאה של המעשים שלהם כי זה הכי הרבה מה שהרס אותי ואני חושבת באמת שהם ראו את כל הקטע הזה כמו מלחמה. הם חשבו שאני איזשהי ילדה סוררת שצריך להילחם בה בכל הכוח (וזה דבר שמאוד מתאים להשקפת החיים שלהם) אז הם פשוט יצרו חזית מאוחדת נגדי. ובמלחמה כמו במלחמה לא לוקחים שבויים. במלחמה הורגים.וזה מה שקרה בסוף. אני זוכרת ששיקרתי לעצמי וכל הזמן אמרתי לעצמי שזה כלום ושזה לא איכפת לי. שזאת בחירה שלהם ושזה לא מעניין אותי. אבל זה כאב לי, בלי הסבר מפורש, ראיתי שאני פוגעת בהם וזה פשוט כאב לי. בסופו של דבר התפוצצתי. אני לא רוצה להגיד לאן הלכתי משם, אבל הלכתי. פשוט יצאתי. אבל זה היה מאוחר מדי. השאריות של השינאה על זה שהם בחרו ברגשי אשמה כדי להשתיק אותי הידהדו לי כל הזמן בראש. פשוט שנאתי. שנאתי את הכל.
לא ממש יודעת איפה להתחיל. אולי בגן גנון בית ספר. קשה בדיעבד לשים את האצבע. אני לא הולכת לספר את "הכל" כי זה כבד מדי אפילו לפורום הזה אבל אני כן הולכת לספר על הדברים שאני זוכרת. לא יודעת בדיוק מתי התחיל אצלי הקטע הזה של כל הכעס המודחק הזה וההרס העצמי, נראה לי שבגיל מאוד צעיר. אני זוכרת במעומעם חברה שלמה של ילדים שהתעללו בי, זוכרת שחזרתי הביתה בוכה וזוכרת אמא ששלחה אותי "בחזרה לקרב" אח"כ זוכרת שחטפתי מכות אבל גם את הקטע הזה לא זוכרת בדיוק. רק זוכרת את החולשה שלי, או יותר נכון את השיתוק שלי, את הכעס שהלך וגדל. כעס על אלו שהרביצו וכעס על מי שלא הבין שהייתי צריכה עזרה קצת יותר גדולה מלחזור לשם. בשלב מאוחר יותר אני זוכרת כעס מודחק, את האמא שמעודדת להמשיך ולהדחיק אותו בברכה ש"ככה קונים חברים" ואת "החברים" שמזה מזה לא מצטערים על מה שהם עשו, ומזה לא שמים עליי, לא רואים אותי ממטר, ולא מסנטימטר ואני בטוחה שאם היתה להם את ההזדמנות הם היו עושים את זה שוב פעם.ושוב פעם ושוב פעם. אפשר להגיד שזה הסוג הכי גרוע של "צידה לדרך" שילד יכול לאחל לעצמו לקבל. ואני עם התמימות שלי קיבלתי ככה מכל הלב. אבל בשלב מסויים זה נפסק או שיותר נכון אפשר להגיד שפשוט נשברתי, נפלתי ואיבדתי את הכוח ואת הרצון להמשיך וללכת. נתתי לשיתוק הנעים והמערפל הזה להשתלט על כל חלקת יכולת שהיתה לי. ורק אז הצלחתי באמת לשנות משהו.רק אז התחברתי סוף סוף לעצמי. אני לא יודעת בדיוק מה קרה אח"כ אני רק זוכרת שזה לא היה מספיק. הייתי צמאה ליותר מזה ולא הסכמתי בשום פנים ואופן להסתפק רק בלהתחבר לעצמי, זה כבר כל כך כאב ונמשך כל כך הרבה שנים שפשוט רציתי יותר, רציתי להיות בטוחה באלף אחוז שזה בחיים לא הולך לקרות לי שוב פעם. היתה לי הרגשה שאם אני לא יעזוב את המקום הזה משהו נורא הולך לקרות לי, עכשיו אני יכולה לקרוא לזה אינטואיציה חזקה שלא הייתי בטוחה בה, בסך הכל הייתי בת 14... ביקשתי מההורים שלי לעבור לפנימיה. במשך משהו כמו שנה וחצי שמעתי כל הזמן שהעניין בטיפול ושזה לוקח זמן. לא רציתי להודות אפילו בפני עצמי שהם משקרים לי למרות שהרגשתי בזה. שאלתי כמה פעמים מה קורה עם העניין וכל פעם התשובה היתה זהה "העניין בטיפול", "אלו דברים שלוקחים זמן", ועוד כל מיני דוגמאות שלא בא לי להיזכר בהם כרגע. בסופו של דבר, שבועיים לפני התחלת הלימודים, שאלתי שוב את אמא שלי לגביי העניין ורק אז הבנתי שאני מזה לא הולכת לשום פנימיה. שאם זה תלויי בהורים שלי זה לא יפריע להם שאני יישאר במקום הזה עד סוף החיים שלי ושאני יהיה לגמרי אומללה. הם פשוט חשבו שזה קטע חולף ושזה יעבור, וכמה שזה לא היה נכון.... אחרי שחזרתי ללימודים עוד פעם התחילה כל ההידרדרות. הרגשתי שכל הזמן משקרים לי (בעיקר ההורים שלי) ושאני לא יכולה לסמוך על אף אחד, אבל ממש לא ידעתי מה לעשות עם זה. חשבתי כמה פעמים לברוח מהבית אבל כל פעם דחיתי מחדש את הבריחה בטענה שזאת תהיה סתם בריחה דבילית ושזה לא יעזור לי. עכשיו אני יודעת שאולי אם הייתי עושה משהו קצת יותר בולט (לא ממש משנה מה) שהיה מראה בצורה חד משמעית כמה שסבלתי במקום הזה אז לא היו מזלזלים במצוקה שלי. בכל מקרה, לאט לאט התחלתי ליפול למין תחושה של שינה עמוקה. כמו ערפל נעים שנמצא בכל מקום שאליו הלכתי, לא ממש שמתי לב שאני לא רואה שום דבר חוץ מזה. לאט לאט, התחלתי להבריז משיעורים, זה התחיל משיעור פה ושם עם חברות, אח"כ זה הפך לסיגריות בהפסקות והמשך של סבבה ל"הפסקת הסיגריה" שארך כל השיעור. בסופו של דבר ההברזות הפכו לשינה של סבבה עד שעה מאוחרת והפסד שלם של יום לימודים. הייתי עייפה, תשושה, הרגשתי שנגמר לי הכוח, שזה דורש ממני יותר מדי וויתרתי - פשוט ויתרתי, בשלב מסויים הרמתי ידיים. נשארתי במיטה איפה שהיה לי נוח והלכתי לישון. הפסקתי ללכת לבי"ס כי זה היה בשבילי יותר מדי. פשוט הלכתי לישון. הייתי ערה בלילות וישנה בימים.הכל עושה הפוך, לא היה בא לי להיות כמו כולם, שנאתי אותם את כולם – כל בני האדם ורציתי כל הזמן להוכיח שאני יותר מהם. ובדרך האירונית של החיים דווקא אז התקרבו אליי הכי הרבה אנשים. אבל את מי זה עניין כבר? לא היה בא לי לראות אף אחד - לא חברים, לא הורים ובטח שלא העזתי אפילו לחשוב על חבר. שנאתי את כולם ואמרתי לעצמי שהם לא מבינים כלום והלכתי לישון. השינה הזאת נמשכה משהו כמו חצי שנה ואני זוכרת שכל הזמן כתבתי. היו לי יומנים והיו לי כל מיני מחברות וככה הרגשתי קצת יותר "מוגנת" מפני המחשבות שלי. כי ברגע שעלתה לי לראש מחשבה שאי אפשר לקטלג אותה בתור "הגיונית" הלכתי, רשמתי אות והרגשתי סבבה. הרגשתי שניקיתי את עצמי. אבל אף פעם זה לא הספיק לי, הרגשתי שאני מנקה את עצמי אבל אני לא באמת טהורה. התאווה הבלתי נשלטת שלי להצליח להתמודד עם כל החרא שהיה בחוץ הרס לי באותו זמן את הפנים. לא הרגשתי את זה אבל אני יודעת שזה קרה. הייתי כל כך מרוכזת בלמצוא פיתרון כוללני שיעזור לי להתמודד יותר טוב עם כל הכאבים האלה שכבר לא ממש שמתי לב שבעצם זה שנתתי לכאבים האלה מקום כל כך גדול בחיים שלי זה היה מה שהכי פגע בי. עשיתי בלי לשים לב את הדבר שהכי לא רציתי - גרמתי כאב לעצמי. אני לא מדברת על כאבים פיזים, יותר בקטע נפשי. וככה עברה בערך חצי שנה או קצת יותר שבה אני יושבת בבית, שונאת את כל העולם ולא רוצה לשמוע מאף אחד. באותה תקופה היו לי כל הזמן ריבים עם ההורים שלי. הרגשתי שהם לא מבינים אותי, לא מעריכים אותי, לא מקבלים אותי, מזלזלים בי ומשקרים לי. כל משפט שלהם היה יוצא בדרך פתלתלה ומסובכת תוך כדי הובלה לאן שהם רוצים להגיע. לא היתה שאלה שלא ניסתה להביא למסקנה מסויימת ולא היה משפט שלא היה בו מסר סמויי. הם לא שמו לב לזה, אבל אני כן, וזה עינה אותי. כל הזמן אמרתי לעצמי שאם זה מישהו אחר הייתי מזה נכנסת בו, אבל זה היה ההורים שלי! איך אפשר להיכנס בהורים שלך? מה גם שראיתי כמה שכאב להם על זה שהפסקתי ללמוד וכמה שהם היו מאוכזבים ומיואשים ופשוט סובלים ולא יכולתי לעמוד בזה. לצערי הרב הם קלטו את הקטע הזה. הם פשוט ראו שבכל פעם שאמרתי להם משהו והם נפגעו (וזה קרה הרבה) אז שתקתי. הייתי מרגישה אשמה על זה שפגעתי בהם ושותקת. אז הם פשוט ניצלו את זה ובמילים אחרות – שיחקו לי על המצפון. הם גרמו לי להרגיש אשמה כל הזמן ועשו לי פרצוף מאוכזב. אני לא יודעת אם כזה שינתה להם התוצאה של המעשים שלהם כי זה הכי הרבה מה שהרס אותי ואני חושבת באמת שהם ראו את כל הקטע הזה כמו מלחמה. הם חשבו שאני איזשהי ילדה סוררת שצריך להילחם בה בכל הכוח (וזה דבר שמאוד מתאים להשקפת החיים שלהם) אז הם פשוט יצרו חזית מאוחדת נגדי. ובמלחמה כמו במלחמה לא לוקחים שבויים. במלחמה הורגים.וזה מה שקרה בסוף. אני זוכרת ששיקרתי לעצמי וכל הזמן אמרתי לעצמי שזה כלום ושזה לא איכפת לי. שזאת בחירה שלהם ושזה לא מעניין אותי. אבל זה כאב לי, בלי הסבר מפורש, ראיתי שאני פוגעת בהם וזה פשוט כאב לי. בסופו של דבר התפוצצתי. אני לא רוצה להגיד לאן הלכתי משם, אבל הלכתי. פשוט יצאתי. אבל זה היה מאוחר מדי. השאריות של השינאה על זה שהם בחרו ברגשי אשמה כדי להשתיק אותי הידהדו לי כל הזמן בראש. פשוט שנאתי. שנאתי את הכל.
)- תמשיכי להיות את, ותגלי את עצמך האמיתית כרגע ותחיי חמודה!! שוב -- המון אהבה בחיים!!!