וידוייה של מכורה
חשבתי, אם אני כבר פה, אז אספר על עצמי. אז אני נמי. נמי בלבד. זהו שמי האינטרנטי ואני מתכוונת להשאיר אותו כזה, ולא לתת לשמי האמיתי לדלוף לרשת. אני נמי, ואני מכורה. לפני כשנה היה לנו אינטרנט, והייתי.. איך נקרא לזה.. מכורה מתחילה. ואבל הייתי תלויה באינטרנט. חברים היו לי רק באייסיקיו, וחוויות צברתי רק מהודעות נבחרות בפורום. אבל זה היה עוד בסדר. למרות שכבר אז ניכרו סימנים של בעיות. אחר כך עברנו דירה, והיו קשיים כספיים, ונאלצנו לוותר על הנט, למשך עשרה חודשים. עשרת החודשים האלה היו עינוי בשבילי. דכאונות מתמשכים, ירידה בציונים, ובעיקר המון בכי. אחרי עשרת חודשים הייסורים האלה, החזירו לי את האינטרנט הקדוש, ישר בשוונג של אינטרנט מהיר בכבלים המחובר 24/7. שמחתי כל כך שהתחלתי לשבת כל דקה פנויה. הרגשתי שכל רגע שהמחשב פנוי ואני לא לידו זה "זמן אינטרנט מבוזבז". פיתחתי תלות הרסנית ביותר באינטרנט ובמייל, אבל בעיקר באייסיקיו. אני בודקת מייל חמישים פעם ביום, ושלא נדבר אפילו על מספר הפעמים שאני מרפרשת את הפורומים. יש לי כבר דיפלומה לריפרוש. בבצפר אני כל הזמן מתגעגעת לאייסיקיו שלי ולריפרוש. אחרי הבצפר אני טסה מתחנת האוטובוס וגם אם אני מתה לשירותים או הולכת למות או משהו אני קודם כל בודקת מייל. והכי גרוע, בגלל שאני לא נוהגת להסתובב בהרבה אתרים, מהר מאוד נגמרים לי הדברים לעשות. אז מה אני עושה? ממציאה לעצמי עיסוקים, הכל רק כדי להשאר בנט. אני (כמובן) מרפרשת שוב ושוב, ממציאה דומיינים רק כדי לבדוק אם קיים כזה דבר, מחפשת משפטים שטותיים בגוגל, ואפילו קוראת (בעניין רב) את הספאם שלי. מ-כו-רה. והלימודים שלי סובלים מזה. וכנראה גם העיניים. וכנראה הגב, והתזונה והכושר. ולא, לא הייתי רוצה להתנתק מזה. לא הייתי רוצה להפסיק. הייתי רוצה רק שזה יחיה בשלום עם הציונים שלי. ופאק על כל השאר. @נמי.
חשבתי, אם אני כבר פה, אז אספר על עצמי. אז אני נמי. נמי בלבד. זהו שמי האינטרנטי ואני מתכוונת להשאיר אותו כזה, ולא לתת לשמי האמיתי לדלוף לרשת. אני נמי, ואני מכורה. לפני כשנה היה לנו אינטרנט, והייתי.. איך נקרא לזה.. מכורה מתחילה. ואבל הייתי תלויה באינטרנט. חברים היו לי רק באייסיקיו, וחוויות צברתי רק מהודעות נבחרות בפורום. אבל זה היה עוד בסדר. למרות שכבר אז ניכרו סימנים של בעיות. אחר כך עברנו דירה, והיו קשיים כספיים, ונאלצנו לוותר על הנט, למשך עשרה חודשים. עשרת החודשים האלה היו עינוי בשבילי. דכאונות מתמשכים, ירידה בציונים, ובעיקר המון בכי. אחרי עשרת חודשים הייסורים האלה, החזירו לי את האינטרנט הקדוש, ישר בשוונג של אינטרנט מהיר בכבלים המחובר 24/7. שמחתי כל כך שהתחלתי לשבת כל דקה פנויה. הרגשתי שכל רגע שהמחשב פנוי ואני לא לידו זה "זמן אינטרנט מבוזבז". פיתחתי תלות הרסנית ביותר באינטרנט ובמייל, אבל בעיקר באייסיקיו. אני בודקת מייל חמישים פעם ביום, ושלא נדבר אפילו על מספר הפעמים שאני מרפרשת את הפורומים. יש לי כבר דיפלומה לריפרוש. בבצפר אני כל הזמן מתגעגעת לאייסיקיו שלי ולריפרוש. אחרי הבצפר אני טסה מתחנת האוטובוס וגם אם אני מתה לשירותים או הולכת למות או משהו אני קודם כל בודקת מייל. והכי גרוע, בגלל שאני לא נוהגת להסתובב בהרבה אתרים, מהר מאוד נגמרים לי הדברים לעשות. אז מה אני עושה? ממציאה לעצמי עיסוקים, הכל רק כדי להשאר בנט. אני (כמובן) מרפרשת שוב ושוב, ממציאה דומיינים רק כדי לבדוק אם קיים כזה דבר, מחפשת משפטים שטותיים בגוגל, ואפילו קוראת (בעניין רב) את הספאם שלי. מ-כו-רה. והלימודים שלי סובלים מזה. וכנראה גם העיניים. וכנראה הגב, והתזונה והכושר. ולא, לא הייתי רוצה להתנתק מזה. לא הייתי רוצה להפסיק. הייתי רוצה רק שזה יחיה בשלום עם הציונים שלי. ופאק על כל השאר. @נמי.
