נורית של עמית
New member
וחשבתי שזה כבר מאחורי...
מחר זה יום השנה ("חוגגים" בר מצווה - תסלחו לי על הציניות...)
חשבתי שאני כבר לא בוכה בגלל זה , אבל הנה גם היום זה תפס אותי היטב, יש מי שבעבודה כרגיל פורט על עצביי החשופים ממילא ויודע כנראה בדיוק מתי..
אני כעסתי מאוד וגם הגבתי בהתאם (כולל להגיד לבוס האמיתי שיבהיר לאדיוט שהוא לא הבוס שלי ואם יש איזה שינוי בנושא שיגיד לי ואני אחליט אם זה מתאים לי.. - לא מפחדת שיהיה ברור-), אבל זה לא הענין...
הרגשתי שכל כך קשה בכלל להבין אותי, כל הלחץ של העבודה והחיים והכל ביחד (וגם pms מהגהינום...) למה אני ככה, למה אני בכלל מצפה מהם להבין? אף אחד שם כמעט לא עובר מה שאני עוברת. אפילו בכיתי מאוד בשירותים, והנה אני דומעת גם עכשו מול המסך...
אף אחדד לא מבין שלילדים שלי אין סבתות, בכלל, שאנחנו מגדלים אותם לבד לבד לבד, עם כל מה שכרוך בזה.
אני מודה שרב הזמן בעיקר בגלל עומס החיים ובכלל אני לא חושבת עליה כל הזמן, רק אולי כשאני מסתכלת על הבת המשגעת שלי ומבינה כמה שתיהן מפסידות, כמה אמא שלי הפסידה שהיא לא הכירה אותם בכלל....איך אפשר? זה בלתי נתפס...
זהו, עצוב לי וברור לי למה.
לא לקדם הודעה זו
מחר זה יום השנה ("חוגגים" בר מצווה - תסלחו לי על הציניות...)
חשבתי שאני כבר לא בוכה בגלל זה , אבל הנה גם היום זה תפס אותי היטב, יש מי שבעבודה כרגיל פורט על עצביי החשופים ממילא ויודע כנראה בדיוק מתי..
אני כעסתי מאוד וגם הגבתי בהתאם (כולל להגיד לבוס האמיתי שיבהיר לאדיוט שהוא לא הבוס שלי ואם יש איזה שינוי בנושא שיגיד לי ואני אחליט אם זה מתאים לי.. - לא מפחדת שיהיה ברור-), אבל זה לא הענין...
הרגשתי שכל כך קשה בכלל להבין אותי, כל הלחץ של העבודה והחיים והכל ביחד (וגם pms מהגהינום...) למה אני ככה, למה אני בכלל מצפה מהם להבין? אף אחד שם כמעט לא עובר מה שאני עוברת. אפילו בכיתי מאוד בשירותים, והנה אני דומעת גם עכשו מול המסך...
אף אחדד לא מבין שלילדים שלי אין סבתות, בכלל, שאנחנו מגדלים אותם לבד לבד לבד, עם כל מה שכרוך בזה.
אני מודה שרב הזמן בעיקר בגלל עומס החיים ובכלל אני לא חושבת עליה כל הזמן, רק אולי כשאני מסתכלת על הבת המשגעת שלי ומבינה כמה שתיהן מפסידות, כמה אמא שלי הפסידה שהיא לא הכירה אותם בכלל....איך אפשר? זה בלתי נתפס...
זהו, עצוב לי וברור לי למה.
לא לקדם הודעה זו
