וזו אני
רק אמרתי ואתה כבר מגיע. בלי לשאול. כאילו שרק חיכית לזה. מציעה לך כסא. ככה בנימוס. אתה מרגיש חופשי, מתיישב ומבקש לשתות. אני שואלת כמה סוכר, הולכת למטבח וחוזרת אחרי כמה דקות עם כוס חמה. אתה באותה תנוחה. מסתכל מסביב, שואל שאלות... כאילו שאנחנו מכירים מאז ומעולם. לא זוכר? או שאולי לא רוצה לזכור. אתה יושב לשתות את הקפה שלך. אני באה אליך מאחור. מתחילה לפתוח אותך. לאט לאט. ואתה עם מדי חיל האוויר שלך. כאילו לא הורדת אותם מהיום שנפגשנו. אני עוברת כפתור כפתור. בשיא האיטיות. אתה, רק ציפית לרגע הזה. אני מרגישה אותך. מרגישה אותך חם. חרמן. חרמן אש. מוציאה לך את הכומתה ומניחה אותה על הכיסא שלידי. יש לי את כל הזמן שבעולם. את כל הסבלנות אליך. אני מושכת את השרוולים. פותחת את החגורה. מרגישה את האיבר שלך שם. נזהרת לא לגעת. המכנסיים שלך כבר נופלות מעצמן. בקושי הייתי צריכה לפתוח. פותחת את השרוכים. אתה בוהה בי. לא אומר כלום. הגרביים כבר נדבקו לך לרגל מרוב זיעה ובקושי אני מצליחה להוציא אותם. אתה לא זז. מפחד להרוס את הרגע. זהו. אתה יושב מולי ערום. כולך. אני יוצאת. כבר חוזרת. אני צועקת אליך. חוזרת ואתה עדיין שם. לא זזת אפילו מילימטר. באה אליך מאחור ומתחילה ללפף את החבל סביב הזרועות שלך. סביב הצוואר. נקודות של זיעה מופיעות לך על הגב. מסובבת את החבל עד שמגיעה לאזור האגן. מותחת וקושרת חזק. רואה את העור שלך נעשה אדום, מזיע. מותחת שוב הכי חזק שאני יכולה ומסובבת סביב הרגליים שלך. מותחת. אתה לא מגיב. יודעת, מרגישה שאתה שלי. שלא משנה מה שלא אעשה אתה תציית לי. תלך אחרי. לא תגיד מילה. יושב שם וכמה למגע שלי. למבט שלי. מרגישה חזקה. מרגישה גאה בעצמי שאני מסוגלת להוליך אותך ככה אחרי. מסובבת את החבל סביב הקרסול. אתה לא זז. מרגישה את החזה שלך מתנשף מרוב התרגשות. מותחת שוב. לא שואלת אם כואב. קושרת כמה קשרים ושוב מלפפת את החבל סביבך. גמרתי. מסתכלת עליך. אתה ערום. קשור. מזיע. מתחילה לרחם עליך לרגע. לא. אסור לך לרחם. עומדת מאחוריך. אתה לא יכול להסתובב אבל אני מרגישה אותך. אתה כל כך חם שאי אפשר שלא להרגיש. מרגישה את הנשימות שלך שהופכות את האוויר ללח, כמעט בלי אפשרות לנשום. אני מתפשטת שם. אתה לא רואה. תוך שניה אני ערומה. רצה לחדר השני. מרגישה את המבט שלך רודף אחרי למרות שלא יכול. אתה לא רואה אותי אבל אני גוררת אותך לאמבטיה. איך שאתה. עם הקשרים שחורטים לך על העור ועם הגוף הערום שלך. אני נעמדת מולך. פותחת את הטוש, מזרימה עלי מים קרים. קפואים. האוויר חם ואני מרגישה שאני בחוץ. המים נוזלים לי לאורך הגב, הרגליים ומתחילים להציף את הרצפה. אני מרימה את הראש לאחור ובבת אחת מתכופפת ללפנים. השיער הרטוב מטפטף ונוזל לי ברווח שבין השדיים במין זרזיף אחיד וחזק. כל הגוף שלי מלא בטיפות. מלקקת את השפתיים ומרגישה את הפנים שלי לוהטות. למרות הקור. אתה מסתכל. ממקד את המבט שלך בדיוק שם. על הפטמה השמאלית. אתה חם. מרגישה אותך חם. אתה מת לגעת. את מדהימה. אתה לוחש. יש לך גוף... שאי אפשר לתאר. ואתה מת לגעת. לא מעז להגיד. ברור לי שזה מה שאתה רוצה. אבל אתה לא יכול. אתה יושב שם ומסתכל. אתה רועד. אני מלטפת את הזרועות שלי. מנסה להוריד מהם את הטיפות שעוד נותרו. מסתכלת עליך. מפסקת את הרגליים ומניחה את הטוש בדיוק באמצע. כלפי הכוס שלי. הכוס רטוב וחם ונדמה שכבר שום דבר לא יוכל לקרר אותו. אני מתיישבת על הרצפה הקרה עם רגליים פסוקות מולך. אתה לא מעז לזוז. אני הולכת. אתה מתחנן אלי שאמשיך. שאחזור אליך. אני רצה. אתה רואה את הטיפות שמטפטפות ממני וכבר לא ברור אם הן באות מהכוס שלי או מהמים. אתה צועק אלי. מתחנן על נפשך. אל תשאירי אותי לבד. אני הולכת. חוזרת עם סירופ שוקולד חם וכפית. מתחילה למרוח אותו. לאט. מרגישה את העיניים שלך מהופנטות אלי. רואה את איבר המין שלך מולי. אתה כבר לא יכול. אני יודעת. אתה מת. מת לזיין אותי. תגיד את זה. מת לגעת בי ולצבוט אותי איפה שרק תרצה. מת שרק אתקרב אליך. טיפה. אני מורחת את הזרועות. לא משאירה טיפה לבנה. מורחת את השדיים. את הפטמות. את הבטן. והכל מטפטף ונוזל. הסירופ, המים והכוס שלי. כן, אני חרמנית. אבל לא אליך. לא אליך. אתה מוציא את הלשון. מוכן ללקק אותי. לא יכול לחכות. מסתכלת עליך ואתה נראה לי כמו כלב עם לשון משורבבת. אני מוציאה את הלשון שלי. אתה מנסה להתקרב. לגעת. אתה לא יכול. מלקקת את עצמי. את הידיים. עד למעלה. מתכופפת. מלקקת את הרגליים. מותחת אותם הכי רחוק שרק אפשר. מפסקת אותם למולך. אתה יכול כבר לראות את הכוס שלי. חם, רטוב, לוהט, מסעיר. את הורגת אותי. אתה כמעט מתחיל לבכות. אני כבר לא מסוגל. אני רוצה אותך. רוצה ללטף אותך. להרגיש אותך. לנשום אותך. אני לא מגיבה. רק מושכת את הטוש ומורידה את השאריות שעוד נותרו. מסתכלת עליך. "איך יכולת לעשות את זה לילדה בת 12?" "איך?" "בת 12! לעזאזל. לא הבנתי כלום מהחיים שלי אז" והכל בלב. לא אומרת כלום. יודעת שאין מה לדבר. רואה אותך מזיע, כואב, מתחנן, רואה את העור שלך. את כולך. ויודעת שאין בך ולא יהיה בך את הלב להבין. אומרת את המילים האלו לעצמי בראש. שומעת אותם. ומבחוץ שותקת. ואתה לא מבין. לא מבין למה זה מגיע לך. אתה חרמן ברמות מטורפות. רועד ומזיע ובוכה ומדבר... והכל במין ערבוב כזה של רגשות. גמרתי לשטוף. אני יוצאת. משאירה אותך שם. נועלת את הדלת. אחרי כמה דקות הוא מגיע. אני מתנפלת עליו ברעב אדיר וגוררת אותו. והוא אפילו לא יודע לאן. אנחנו נכנסים לשירותים ועושים את הכל למולך. הכל הכל. לפרטי פרטים. הוא מנשק אותי ואני מקיפה אותו ולוחצת אותו אלי עד שכבר אי אפשר. מפסקת את הרגליים שלי ופותחת אותם סביבו. אני רטובה. חמה. חייבת את זה עכשיו. והוא מלטף אותי. מנשק. והכל באיטיות מורטת עצבים. אתה מסתכל ולא מאמין. מרגישה אותך עדיין. כן, מרגישה אותך לוהט. נושם. לא יכול עוד לשבת. ואנחנו נשכבים שם על האמבטיה ועוברים לרצפה. ואתה שם. מסתכל. גמרנו. לא, אני מרגישה שעוד לא גמרתי. אנחנו חוזרים ועושים את זה שוב. הגוף שלי אש. הלב שלי דופק כמו שמעולם לא הרגשתי אותו. כאילו שכל הגוף שלי לב. לא רוצה לתת לו ללכת. תופסת אותו והוא מלקק אותי. את כל הגוף. הוא מרים אותי ואני נשכבת עליו. שמוטה. סומכת עליו. מרגישה איתו הכי חופשי שבעולם. הוא תופס אותי בעדינות. כמו מגש. הראש והרגליים שמוטים לכיוון הרצפה. הוא מקרב אותי אליך והנשימות שלך מתחילות להתגבר. הלב שלך כאילו מפסיק לפעום. אתה רוצה אותי. אתה רוצה יותר מאי פעם. אבל בבת אחת הוא מושך אותי חזרה ויוצא. סוגר בעדינות את הדלת, נועל. משאיר אותך שם. משכיב אותי ומלביש אותי לאט לאט. אני כבר מעולפת. עוד לפני שאני פוקחת את העיניים הוא לבוש ונקי. מרים אותי. פותח בבעיטה את הדלת. לוקח אותי לחיים חדשים. ואתה? אתה יושב שם. חרמן. אף פעם בחיים שלך לא הרגשת כל כך חרמן. מזיע. לא יכול לזוז. לא מסוגל לנשום. מרגיש שחייב לצאת. שחייב לגעת. חייב כמו אוכל כמו אוויר כמו מים. לא יכול. לא תוכל. וזאת היתה הנקמה הקטנה (תחילתה של הנקמה) שלי בך ובכל אלו שעשו לי את זה מבלי שהבנתי ומבלי שיכולתי להבין. נקמה וירטואלית אמנם. אבל גם זה משהו, לא? שולחת... לא מצונזר.
רק אמרתי ואתה כבר מגיע. בלי לשאול. כאילו שרק חיכית לזה. מציעה לך כסא. ככה בנימוס. אתה מרגיש חופשי, מתיישב ומבקש לשתות. אני שואלת כמה סוכר, הולכת למטבח וחוזרת אחרי כמה דקות עם כוס חמה. אתה באותה תנוחה. מסתכל מסביב, שואל שאלות... כאילו שאנחנו מכירים מאז ומעולם. לא זוכר? או שאולי לא רוצה לזכור. אתה יושב לשתות את הקפה שלך. אני באה אליך מאחור. מתחילה לפתוח אותך. לאט לאט. ואתה עם מדי חיל האוויר שלך. כאילו לא הורדת אותם מהיום שנפגשנו. אני עוברת כפתור כפתור. בשיא האיטיות. אתה, רק ציפית לרגע הזה. אני מרגישה אותך. מרגישה אותך חם. חרמן. חרמן אש. מוציאה לך את הכומתה ומניחה אותה על הכיסא שלידי. יש לי את כל הזמן שבעולם. את כל הסבלנות אליך. אני מושכת את השרוולים. פותחת את החגורה. מרגישה את האיבר שלך שם. נזהרת לא לגעת. המכנסיים שלך כבר נופלות מעצמן. בקושי הייתי צריכה לפתוח. פותחת את השרוכים. אתה בוהה בי. לא אומר כלום. הגרביים כבר נדבקו לך לרגל מרוב זיעה ובקושי אני מצליחה להוציא אותם. אתה לא זז. מפחד להרוס את הרגע. זהו. אתה יושב מולי ערום. כולך. אני יוצאת. כבר חוזרת. אני צועקת אליך. חוזרת ואתה עדיין שם. לא זזת אפילו מילימטר. באה אליך מאחור ומתחילה ללפף את החבל סביב הזרועות שלך. סביב הצוואר. נקודות של זיעה מופיעות לך על הגב. מסובבת את החבל עד שמגיעה לאזור האגן. מותחת וקושרת חזק. רואה את העור שלך נעשה אדום, מזיע. מותחת שוב הכי חזק שאני יכולה ומסובבת סביב הרגליים שלך. מותחת. אתה לא מגיב. יודעת, מרגישה שאתה שלי. שלא משנה מה שלא אעשה אתה תציית לי. תלך אחרי. לא תגיד מילה. יושב שם וכמה למגע שלי. למבט שלי. מרגישה חזקה. מרגישה גאה בעצמי שאני מסוגלת להוליך אותך ככה אחרי. מסובבת את החבל סביב הקרסול. אתה לא זז. מרגישה את החזה שלך מתנשף מרוב התרגשות. מותחת שוב. לא שואלת אם כואב. קושרת כמה קשרים ושוב מלפפת את החבל סביבך. גמרתי. מסתכלת עליך. אתה ערום. קשור. מזיע. מתחילה לרחם עליך לרגע. לא. אסור לך לרחם. עומדת מאחוריך. אתה לא יכול להסתובב אבל אני מרגישה אותך. אתה כל כך חם שאי אפשר שלא להרגיש. מרגישה את הנשימות שלך שהופכות את האוויר ללח, כמעט בלי אפשרות לנשום. אני מתפשטת שם. אתה לא רואה. תוך שניה אני ערומה. רצה לחדר השני. מרגישה את המבט שלך רודף אחרי למרות שלא יכול. אתה לא רואה אותי אבל אני גוררת אותך לאמבטיה. איך שאתה. עם הקשרים שחורטים לך על העור ועם הגוף הערום שלך. אני נעמדת מולך. פותחת את הטוש, מזרימה עלי מים קרים. קפואים. האוויר חם ואני מרגישה שאני בחוץ. המים נוזלים לי לאורך הגב, הרגליים ומתחילים להציף את הרצפה. אני מרימה את הראש לאחור ובבת אחת מתכופפת ללפנים. השיער הרטוב מטפטף ונוזל לי ברווח שבין השדיים במין זרזיף אחיד וחזק. כל הגוף שלי מלא בטיפות. מלקקת את השפתיים ומרגישה את הפנים שלי לוהטות. למרות הקור. אתה מסתכל. ממקד את המבט שלך בדיוק שם. על הפטמה השמאלית. אתה חם. מרגישה אותך חם. אתה מת לגעת. את מדהימה. אתה לוחש. יש לך גוף... שאי אפשר לתאר. ואתה מת לגעת. לא מעז להגיד. ברור לי שזה מה שאתה רוצה. אבל אתה לא יכול. אתה יושב שם ומסתכל. אתה רועד. אני מלטפת את הזרועות שלי. מנסה להוריד מהם את הטיפות שעוד נותרו. מסתכלת עליך. מפסקת את הרגליים ומניחה את הטוש בדיוק באמצע. כלפי הכוס שלי. הכוס רטוב וחם ונדמה שכבר שום דבר לא יוכל לקרר אותו. אני מתיישבת על הרצפה הקרה עם רגליים פסוקות מולך. אתה לא מעז לזוז. אני הולכת. אתה מתחנן אלי שאמשיך. שאחזור אליך. אני רצה. אתה רואה את הטיפות שמטפטפות ממני וכבר לא ברור אם הן באות מהכוס שלי או מהמים. אתה צועק אלי. מתחנן על נפשך. אל תשאירי אותי לבד. אני הולכת. חוזרת עם סירופ שוקולד חם וכפית. מתחילה למרוח אותו. לאט. מרגישה את העיניים שלך מהופנטות אלי. רואה את איבר המין שלך מולי. אתה כבר לא יכול. אני יודעת. אתה מת. מת לזיין אותי. תגיד את זה. מת לגעת בי ולצבוט אותי איפה שרק תרצה. מת שרק אתקרב אליך. טיפה. אני מורחת את הזרועות. לא משאירה טיפה לבנה. מורחת את השדיים. את הפטמות. את הבטן. והכל מטפטף ונוזל. הסירופ, המים והכוס שלי. כן, אני חרמנית. אבל לא אליך. לא אליך. אתה מוציא את הלשון. מוכן ללקק אותי. לא יכול לחכות. מסתכלת עליך ואתה נראה לי כמו כלב עם לשון משורבבת. אני מוציאה את הלשון שלי. אתה מנסה להתקרב. לגעת. אתה לא יכול. מלקקת את עצמי. את הידיים. עד למעלה. מתכופפת. מלקקת את הרגליים. מותחת אותם הכי רחוק שרק אפשר. מפסקת אותם למולך. אתה יכול כבר לראות את הכוס שלי. חם, רטוב, לוהט, מסעיר. את הורגת אותי. אתה כמעט מתחיל לבכות. אני כבר לא מסוגל. אני רוצה אותך. רוצה ללטף אותך. להרגיש אותך. לנשום אותך. אני לא מגיבה. רק מושכת את הטוש ומורידה את השאריות שעוד נותרו. מסתכלת עליך. "איך יכולת לעשות את זה לילדה בת 12?" "איך?" "בת 12! לעזאזל. לא הבנתי כלום מהחיים שלי אז" והכל בלב. לא אומרת כלום. יודעת שאין מה לדבר. רואה אותך מזיע, כואב, מתחנן, רואה את העור שלך. את כולך. ויודעת שאין בך ולא יהיה בך את הלב להבין. אומרת את המילים האלו לעצמי בראש. שומעת אותם. ומבחוץ שותקת. ואתה לא מבין. לא מבין למה זה מגיע לך. אתה חרמן ברמות מטורפות. רועד ומזיע ובוכה ומדבר... והכל במין ערבוב כזה של רגשות. גמרתי לשטוף. אני יוצאת. משאירה אותך שם. נועלת את הדלת. אחרי כמה דקות הוא מגיע. אני מתנפלת עליו ברעב אדיר וגוררת אותו. והוא אפילו לא יודע לאן. אנחנו נכנסים לשירותים ועושים את הכל למולך. הכל הכל. לפרטי פרטים. הוא מנשק אותי ואני מקיפה אותו ולוחצת אותו אלי עד שכבר אי אפשר. מפסקת את הרגליים שלי ופותחת אותם סביבו. אני רטובה. חמה. חייבת את זה עכשיו. והוא מלטף אותי. מנשק. והכל באיטיות מורטת עצבים. אתה מסתכל ולא מאמין. מרגישה אותך עדיין. כן, מרגישה אותך לוהט. נושם. לא יכול עוד לשבת. ואנחנו נשכבים שם על האמבטיה ועוברים לרצפה. ואתה שם. מסתכל. גמרנו. לא, אני מרגישה שעוד לא גמרתי. אנחנו חוזרים ועושים את זה שוב. הגוף שלי אש. הלב שלי דופק כמו שמעולם לא הרגשתי אותו. כאילו שכל הגוף שלי לב. לא רוצה לתת לו ללכת. תופסת אותו והוא מלקק אותי. את כל הגוף. הוא מרים אותי ואני נשכבת עליו. שמוטה. סומכת עליו. מרגישה איתו הכי חופשי שבעולם. הוא תופס אותי בעדינות. כמו מגש. הראש והרגליים שמוטים לכיוון הרצפה. הוא מקרב אותי אליך והנשימות שלך מתחילות להתגבר. הלב שלך כאילו מפסיק לפעום. אתה רוצה אותי. אתה רוצה יותר מאי פעם. אבל בבת אחת הוא מושך אותי חזרה ויוצא. סוגר בעדינות את הדלת, נועל. משאיר אותך שם. משכיב אותי ומלביש אותי לאט לאט. אני כבר מעולפת. עוד לפני שאני פוקחת את העיניים הוא לבוש ונקי. מרים אותי. פותח בבעיטה את הדלת. לוקח אותי לחיים חדשים. ואתה? אתה יושב שם. חרמן. אף פעם בחיים שלך לא הרגשת כל כך חרמן. מזיע. לא יכול לזוז. לא מסוגל לנשום. מרגיש שחייב לצאת. שחייב לגעת. חייב כמו אוכל כמו אוויר כמו מים. לא יכול. לא תוכל. וזאת היתה הנקמה הקטנה (תחילתה של הנקמה) שלי בך ובכל אלו שעשו לי את זה מבלי שהבנתי ומבלי שיכולתי להבין. נקמה וירטואלית אמנם. אבל גם זה משהו, לא? שולחת... לא מצונזר.
