וזה כמעט מאחוריי.
הכאב, הוא עדיין נמצא שם. בא בגלים. שוטף אותי גם כשאני מחייכת גם אם זה חיוך אמיתי. אני רוצה להיות בהרגשה של אחרי. ההרגשה שיש אחרי כאב. כשפתאום מעריכים כל נשימה. וכל טיפת אוויר הופכת לזהב. אני רוצה להרגיש את תחושת ההערכה לחיוך אמיתי. להרגיש את פרץ האושר שגורם לי לחבק את כולם. לרוץ לאמא שלי ופשוט לחבק אותה. ולדבר איתה שעות על כלום, כמו שהיה פעם. אני רוצה שישאלו אותי איך אני מרגישה ושאני אענה בלי לחשוב על תשובה מתוחכמת, שהכל טוב. אני טוב, תודה. שהזמן יעבור ואני יהיה בסדר, אבל בסדר אמיתית. כי לשחק אותה אני תמיד יכולה. שיפסיקו להגיד לי שאני לא אני של פעם. שהמבט המהורהר הזה יתרחק ממני. אני רוצה להיות רחוקה מכל זה אלפי שנות אור. להיות מסוגלת לצחוק אבל באמת שיכאב לי הבטן מרוב צחוק. תחושה ממכרת. אני יודעת שהימים האלו עוד יגיעו ושאני אסתכל אחורה והימים האלו יהיו רק עוד פרק בחיים שלי. שלימד אותי קצת על מי שאני. ומה שאני מסוגלת להרגיש.וזה הרבה. זה גם עזר לי לכתוב אמיתי יותר. אני אוהבת את התחושה הזאת, אני האמיתית יותר. אז אולי, כשאומרים לי עכשיו שאני לא מי שהייתי, אולי זה כי מי שהייתי לא הייתי באמת אני. ועכשיו אני אני . הכי אני שיכול להיות. זאת שלא מפחדת לאהוב וגם להגיד את זה. זאת שמבינה שלפעמים לא מספיק רק אהבה.גם אם יש הרבה ממנה. אפילו את המילה הזאת, אהבה, אני כותבת בקלות יותר.היא כבר לא מפחידה אותי כמו פעם. אז תשאלו אותי, איך את מרגישה? אני, אני בסדר.
הכאב, הוא עדיין נמצא שם. בא בגלים. שוטף אותי גם כשאני מחייכת גם אם זה חיוך אמיתי. אני רוצה להיות בהרגשה של אחרי. ההרגשה שיש אחרי כאב. כשפתאום מעריכים כל נשימה. וכל טיפת אוויר הופכת לזהב. אני רוצה להרגיש את תחושת ההערכה לחיוך אמיתי. להרגיש את פרץ האושר שגורם לי לחבק את כולם. לרוץ לאמא שלי ופשוט לחבק אותה. ולדבר איתה שעות על כלום, כמו שהיה פעם. אני רוצה שישאלו אותי איך אני מרגישה ושאני אענה בלי לחשוב על תשובה מתוחכמת, שהכל טוב. אני טוב, תודה. שהזמן יעבור ואני יהיה בסדר, אבל בסדר אמיתית. כי לשחק אותה אני תמיד יכולה. שיפסיקו להגיד לי שאני לא אני של פעם. שהמבט המהורהר הזה יתרחק ממני. אני רוצה להיות רחוקה מכל זה אלפי שנות אור. להיות מסוגלת לצחוק אבל באמת שיכאב לי הבטן מרוב צחוק. תחושה ממכרת. אני יודעת שהימים האלו עוד יגיעו ושאני אסתכל אחורה והימים האלו יהיו רק עוד פרק בחיים שלי. שלימד אותי קצת על מי שאני. ומה שאני מסוגלת להרגיש.וזה הרבה. זה גם עזר לי לכתוב אמיתי יותר. אני אוהבת את התחושה הזאת, אני האמיתית יותר. אז אולי, כשאומרים לי עכשיו שאני לא מי שהייתי, אולי זה כי מי שהייתי לא הייתי באמת אני. ועכשיו אני אני . הכי אני שיכול להיות. זאת שלא מפחדת לאהוב וגם להגיד את זה. זאת שמבינה שלפעמים לא מספיק רק אהבה.גם אם יש הרבה ממנה. אפילו את המילה הזאת, אהבה, אני כותבת בקלות יותר.היא כבר לא מפחידה אותי כמו פעם. אז תשאלו אותי, איך את מרגישה? אני, אני בסדר.
