אבוקדו מקולף
New member
ווירטואליה של הלב
שיחה פשוטה. "באמת כבר אין לי מה להגיד. מה קרה? פעם יכולתי להגיד לך את המילים הנכונות, תמיד, פעם תמיד יכולתי לחבק אותך. מה קרה?" "את יודעת איך זה, חומות נופלות, חומות נבנות." "ובכל זאת, מה קרה?" "תלמדי לקרוא, גם אם אני ארצה להגיד לך אני כבר לא אוכל. תתפלאי באיזו מהירות אפשר להקים חומות חדשות משאריות של חומות שכבר נפלו." היא שלחה לי שיר, כבר מרגישה את העיקצוץ הזה בעיניים, מכינה אותן לדמעות. דאבל קליק, המחשב שלי, כונן C. זה לא באמת משנה איזה שיר זה יהיה, לא משנה מה הליריקס או מי ניגן, היא שלחה לי אותו, ובגלל זה אני כבר כמעט בוכה. המסמכים שלי, קבצים שהתקבלו, עוד קובץ אחד התווסף לכל הדברים שהיא כבר שלחה לי, תמונות שלה, שירים שהיא כתבה, טקסטים, מכתבי אהבה, ולידם עוד קובץ סאונד אחד, פשוט כזה, עוד שיר. דאבל קליק, המוזיקה מתחילה, אני מכבה את המסך ונשענת אחורה, עוצמת עיניים, מחכה לגילוי של המילים, גיטרת בס מכה בי שוב ושוב, איזשהו כלי דיגיטלי ברקע, אולי קלידים, גלים של צמרמורות. והנה זה, סולן צרוד, חצי לוחש חצי צורח אל תוך המיקרופון, הסגנון שהיא אוהבת, חיפוש מהיר בגוגל מוצא לי את המילים של השיר, מנגנת אותו שוב, אותה מכה של בס חוזרת, צמרמורת של קלידים. הקול משתנה בשביל פיזמון חוזר, הסולן הצרוד כאילו נעלם והתחלף בקול אחד, שונה. ושקט, רק הקלידים נשארים, אותו קצב חוזר, דיבורים לא ברורים בלתי נשמעים, כמו קולות רגע בבית קפה, בתוך הראש שלי הם מתנצלים בשפה זרה ולא מוכרת, אני שומעת מה שאני בוחרת לשמוע. הצלחתי לא לבכות, אבל העיניים עדיין מעקצצות, מתקפה חוזרת על החומות, שבעה סיבובים סביב יריחו, היא תוקעת בשופר, מכריזה מלחמה, מסתובבת סביבי שוב ושוב, ואני לא מבינה. היא כבר הפילה אותן פעם אחת, כמה סיבובים היא תצרך הפעם? שבעה סיבובים סביב חומות יריחו.
שיחה פשוטה. "באמת כבר אין לי מה להגיד. מה קרה? פעם יכולתי להגיד לך את המילים הנכונות, תמיד, פעם תמיד יכולתי לחבק אותך. מה קרה?" "את יודעת איך זה, חומות נופלות, חומות נבנות." "ובכל זאת, מה קרה?" "תלמדי לקרוא, גם אם אני ארצה להגיד לך אני כבר לא אוכל. תתפלאי באיזו מהירות אפשר להקים חומות חדשות משאריות של חומות שכבר נפלו." היא שלחה לי שיר, כבר מרגישה את העיקצוץ הזה בעיניים, מכינה אותן לדמעות. דאבל קליק, המחשב שלי, כונן C. זה לא באמת משנה איזה שיר זה יהיה, לא משנה מה הליריקס או מי ניגן, היא שלחה לי אותו, ובגלל זה אני כבר כמעט בוכה. המסמכים שלי, קבצים שהתקבלו, עוד קובץ אחד התווסף לכל הדברים שהיא כבר שלחה לי, תמונות שלה, שירים שהיא כתבה, טקסטים, מכתבי אהבה, ולידם עוד קובץ סאונד אחד, פשוט כזה, עוד שיר. דאבל קליק, המוזיקה מתחילה, אני מכבה את המסך ונשענת אחורה, עוצמת עיניים, מחכה לגילוי של המילים, גיטרת בס מכה בי שוב ושוב, איזשהו כלי דיגיטלי ברקע, אולי קלידים, גלים של צמרמורות. והנה זה, סולן צרוד, חצי לוחש חצי צורח אל תוך המיקרופון, הסגנון שהיא אוהבת, חיפוש מהיר בגוגל מוצא לי את המילים של השיר, מנגנת אותו שוב, אותה מכה של בס חוזרת, צמרמורת של קלידים. הקול משתנה בשביל פיזמון חוזר, הסולן הצרוד כאילו נעלם והתחלף בקול אחד, שונה. ושקט, רק הקלידים נשארים, אותו קצב חוזר, דיבורים לא ברורים בלתי נשמעים, כמו קולות רגע בבית קפה, בתוך הראש שלי הם מתנצלים בשפה זרה ולא מוכרת, אני שומעת מה שאני בוחרת לשמוע. הצלחתי לא לבכות, אבל העיניים עדיין מעקצצות, מתקפה חוזרת על החומות, שבעה סיבובים סביב יריחו, היא תוקעת בשופר, מכריזה מלחמה, מסתובבת סביבי שוב ושוב, ואני לא מבינה. היא כבר הפילה אותן פעם אחת, כמה סיבובים היא תצרך הפעם? שבעה סיבובים סביב חומות יריחו.
