ווידוי של הנפש
ישבתי וזה מה שיצא קצת ארוך. הייתי רוצה לקחת נקודה בזמן ולהקפיא אותה, לשים בפריזר, לחכות חצי שעה ולהקפיא. לקחת את כל מה שנוח בחיים, את כל השמש והאהבה לגלגל לכדור קטן, לעטוף בנייר כסף של פולניות זקנות ולהקפיא. ושקשה, ואין שמש בחוץ, להוציא מהמקפיא, וללקק, כמו ארטיק, כן זהו, ארטיק. אני אייצר את המוצר הזה לכולם, ויהיה, ארטיק שמש ליום סגריר, ארטיק אהבה ליום בודד וארטיק שפיות ליום מטורף. אני חי במיתוס, מיתוס האהבה, מיתוס הגבר, מיתוס הגבר המיוסר, מיתוס הזהות העצמית והגרוע מכולם, מיתוס המילים. הכול ריק מתוכן והכול אנשים. אנשים זורקים מילים לחלל כאילו זה מים מתחת לגשר ואני? מה אני עושה מאמין להם כאילו זה מים שישו בכבודו ובעצמו בירך והלך עליהם. אולי אם הייתי יכול ללכת על המים הכול היה יותר פשוט. כל מיני אנשים עומדים ומדברים אלי דברים שכבר אין לי מה מושג מה שווים, מה זאת אהבה ללא מילים? אבל איזה ערובה נותנות המילים לאהבה? אי אפשר לחיות בלי המילים, אבל מילים יכולות להביא עלינו את קיצינו, ושוב הגורל מלגלג לו מאיזו מרפסת גבוהה. איך הייתי רוצה שיום אחד הגלגל יסתובב ואני אצחק על הגורל, יקראו לזה צחוק היאיר, ואני אהיה זה שמאזן את מאזני הצדק הקוסמי. אני אקח את כל המילים הנבובות שנתנו לי האנשים בחיים ואשים אותם מצד אחד של המאזניים, נראו לי הן ישקלו כמה טונות נכבדות, ואז ניקח את כל המילים היפות שאמרו לי ונשים אותם בצד השני של המשקל, אבל נוריד מהן את המילים שנאמרו מתוך מבוכה, וגם את המילים שנאמרו כי לא הייתה ברירה ואפילו נוריד את המילים שנאמרו ונפרמו באותה מהירות שנזרו מחוט האותיות שיצר אותן. נראה לי שאחרי כל זה יישאר לי סיפור באורך חצי עמוד ושוקל כנוצה. ואז מאזני הצדק יתהפכו כי אני הוא הגורל, ואני אקח את כל המילים הרקות ואפיח בהם משמעות, עמוקה וחסונה כמו מתאבק סומו שבלע את היריב שלו. ופתאום ינחת ספר עב-כרס בידי, "גורלו של יאיר", וכל המילים שבתוכו ישקלו כל אחת כמו הכאב שהוליד אותן לפני שהפכו לבעלות משמעות והמילים יקומו ממקומם הצנוע בשורות ויציירו ציור מרהיב ביופיו, ייצרו זרם חדש באמנות זרם המילים, ליריקיזם, ושמי ייזכר בהיסטוריה לא כעוד נשמה עלובה שחיה ונפגעה וקמה והתאוששה ונפלה וקמה והתאוששה עד יום מותה אלא כיוצר, מפיח חיים ומוזה, גורל. המחשבות שלי הם כמו גלולות מרות של תרופה, אני בולע אחת ומיד מרגיש את הטעם המר שמחלחל לכל פינה בגוף שלי וקונה לו שם שביתה רק בשביל לעשות לי דווקא כי החלטתי להיות חולה. אבל כמו תרופה הם ממכרות ,כל ה"מה אם" הערמומיים האלה, ו"למה" שמתגנב רק בחשכה ובל נשכח את "איך" שכלום מלבד זדוני יכול לתאר את החיוך שהוא נותן לך דקה לפני שתוקף את עמקי נשמתך. הן ממשיכות להתגנב בחסות הלילה מתנהגות כתמימות עד שהן תוקפות אותך מפנים איפה שאתה הכי לא מצפה לזה כמו צנחנים שהורדו מאחורי קווי האויב והצליחו לחדור הישר אל מעבי מפקדת כוחות האויב. ואני? נהנה מכל רגע, בוגד במוחי שלי ומעניק סיוע מודיעיני לאותם צנחנים קטנים. נותן להם לדעת, לדעת הכל על הכל, שהרי אמר ג'ורג' אורוול שידע זה כוח ואוי כמה שהוא צדק שזה כואב. ואז האני הפנימי הבוגד שלי מרים עיניים אלי ורואה את התדהמה על עיני מעצם בגידתו כי הרי איך יכולים שני חלקים של אותו השלם להיות בסכסוך אחד עם השני, הרי מפלה מבפנים היא המפלה החזקה מכולם ואילו מלחמת אחים היא המלחמה הטרגית מכולם. וכולם אומר שתיקח את התרופה עכשיו ותהיה בסדר אחר כך אבל התרופות האלה כלל לא מרפאות את הנפש הן פשוט הורגות צד אחר שלה שמריע כבדרך אגב לצד אחר שלה, יד ימין מפריע ליד שמאל לאכול מן המתוקים אז נכרות אותה, שלום ולא להתראות. מעניין אם אנשים הם כמו רדיאטור. מעניין אם כל בנאדם מפיץ את החום שלו החוצה ושולח גלים שמעוותים את המציאות, ואנשים אחרים נמשכים אליו רק בגלל שזה חם ונעים ולא אכפת להם שברגע שהם מחבקים אותו מתעוותת תפיסת המציאות שלהם מהחום שבוקע ממנו. ומעניין אם גם לכולם יש תרמוסטט ששומר על החום שאתה מוציא מהגוף, כל אחד יש לו דרגה משלו, יש אחד עם 7 ויש כאל שיש להם רק שתיים. וגם אנשים עובדים על שתי אופציות אלף וואט ואלפיים וואט וזה יותר כמו ספקטרום של חום אנושי שמעוות אותנו ומושך אותנו פנימה. אם אני הייתי רדיאטור בטח הייתי אלפיים, כי יש לי הרבה חום לתת, אבל התרמוסטט שלי היה בטח מכוון רק לשתיים ושני שליש, כי יש לי הרבה חום, אבל צריך להיות קרוב בשביל להרגיש אותו וגם אם תחבק ממש חזק לא תצליח להיכוות מהצלעות שלי. כל המילים האלו שנזרקות לדף אין ביניהן קשר ומשמעות, האחת מסתכלת ימינה על אחותה ורואה שבכלל לא קורצה מאותה חומר, מאותן אותיות ונבהלת שמה תצטרך להתרועע איתה. אבל יש הרבה כוח למילים כמו צבא של שכירי חרב הן יכולות להתאגד יחד וליצור פלוגות של הרס עשויות פרוזה מתוקה. אבל בחיי היום יום הם כמו אוסף של חיילים מנומנמים, כולן עברו סובלימציה, הושקו סם מרדים כדי שאופיין החייתי לא יתפרץ על מישהו ויחתוך חתיכה מנפשו. וכל העדינות נפש הזאת יוצרת מלחמה קרה שאף פעם לא שולחת רסן כלפי מישהו וכל המילים המיוסרות מאימפוטנציה יושבת ומחכות לפקודה לתקוף לקום לחיים ולשמש שחרב ביד הכותב והדובר. ואני מרגיש כמו חייל בודד בין כל המילים הללו, לא יודע באילו אפשר לבטוח ואילו מהם יבגדו בך בסימן ראשון של חשכה. הרי הן כולן רק שכירי חרב ביד הכותב ולך תדע מי מהן הוא ברוטוס ומי הוא סנצ'ו פנצ'ו. אני לא מוצא את הדרך אל אותן מילים בטוחות, איפה הם איני יודע, אבל ברגע שאמצא אותן אני יודע שהן יהיו לי כוח גיבוי נאמן, ישמרו גם על החזית וגם על העורף ולא יתנו לכוחותינו ליפול. ולא רק דם ומלחמה יהיו שם אלא גם אהבה ויופי, יופי אלוהי, יופי שיכול להתקיים רק בין המילים ולא בתוכן, יופי שיוצר אור חזק ומהפנט, שם מצויה התקווה. אז כל מה שנשאר לעשות זה לחכות לדקה אחת שפויה (איפה יש ארטיק שפיות שצריך אחד).
ישבתי וזה מה שיצא קצת ארוך. הייתי רוצה לקחת נקודה בזמן ולהקפיא אותה, לשים בפריזר, לחכות חצי שעה ולהקפיא. לקחת את כל מה שנוח בחיים, את כל השמש והאהבה לגלגל לכדור קטן, לעטוף בנייר כסף של פולניות זקנות ולהקפיא. ושקשה, ואין שמש בחוץ, להוציא מהמקפיא, וללקק, כמו ארטיק, כן זהו, ארטיק. אני אייצר את המוצר הזה לכולם, ויהיה, ארטיק שמש ליום סגריר, ארטיק אהבה ליום בודד וארטיק שפיות ליום מטורף. אני חי במיתוס, מיתוס האהבה, מיתוס הגבר, מיתוס הגבר המיוסר, מיתוס הזהות העצמית והגרוע מכולם, מיתוס המילים. הכול ריק מתוכן והכול אנשים. אנשים זורקים מילים לחלל כאילו זה מים מתחת לגשר ואני? מה אני עושה מאמין להם כאילו זה מים שישו בכבודו ובעצמו בירך והלך עליהם. אולי אם הייתי יכול ללכת על המים הכול היה יותר פשוט. כל מיני אנשים עומדים ומדברים אלי דברים שכבר אין לי מה מושג מה שווים, מה זאת אהבה ללא מילים? אבל איזה ערובה נותנות המילים לאהבה? אי אפשר לחיות בלי המילים, אבל מילים יכולות להביא עלינו את קיצינו, ושוב הגורל מלגלג לו מאיזו מרפסת גבוהה. איך הייתי רוצה שיום אחד הגלגל יסתובב ואני אצחק על הגורל, יקראו לזה צחוק היאיר, ואני אהיה זה שמאזן את מאזני הצדק הקוסמי. אני אקח את כל המילים הנבובות שנתנו לי האנשים בחיים ואשים אותם מצד אחד של המאזניים, נראו לי הן ישקלו כמה טונות נכבדות, ואז ניקח את כל המילים היפות שאמרו לי ונשים אותם בצד השני של המשקל, אבל נוריד מהן את המילים שנאמרו מתוך מבוכה, וגם את המילים שנאמרו כי לא הייתה ברירה ואפילו נוריד את המילים שנאמרו ונפרמו באותה מהירות שנזרו מחוט האותיות שיצר אותן. נראה לי שאחרי כל זה יישאר לי סיפור באורך חצי עמוד ושוקל כנוצה. ואז מאזני הצדק יתהפכו כי אני הוא הגורל, ואני אקח את כל המילים הרקות ואפיח בהם משמעות, עמוקה וחסונה כמו מתאבק סומו שבלע את היריב שלו. ופתאום ינחת ספר עב-כרס בידי, "גורלו של יאיר", וכל המילים שבתוכו ישקלו כל אחת כמו הכאב שהוליד אותן לפני שהפכו לבעלות משמעות והמילים יקומו ממקומם הצנוע בשורות ויציירו ציור מרהיב ביופיו, ייצרו זרם חדש באמנות זרם המילים, ליריקיזם, ושמי ייזכר בהיסטוריה לא כעוד נשמה עלובה שחיה ונפגעה וקמה והתאוששה ונפלה וקמה והתאוששה עד יום מותה אלא כיוצר, מפיח חיים ומוזה, גורל. המחשבות שלי הם כמו גלולות מרות של תרופה, אני בולע אחת ומיד מרגיש את הטעם המר שמחלחל לכל פינה בגוף שלי וקונה לו שם שביתה רק בשביל לעשות לי דווקא כי החלטתי להיות חולה. אבל כמו תרופה הם ממכרות ,כל ה"מה אם" הערמומיים האלה, ו"למה" שמתגנב רק בחשכה ובל נשכח את "איך" שכלום מלבד זדוני יכול לתאר את החיוך שהוא נותן לך דקה לפני שתוקף את עמקי נשמתך. הן ממשיכות להתגנב בחסות הלילה מתנהגות כתמימות עד שהן תוקפות אותך מפנים איפה שאתה הכי לא מצפה לזה כמו צנחנים שהורדו מאחורי קווי האויב והצליחו לחדור הישר אל מעבי מפקדת כוחות האויב. ואני? נהנה מכל רגע, בוגד במוחי שלי ומעניק סיוע מודיעיני לאותם צנחנים קטנים. נותן להם לדעת, לדעת הכל על הכל, שהרי אמר ג'ורג' אורוול שידע זה כוח ואוי כמה שהוא צדק שזה כואב. ואז האני הפנימי הבוגד שלי מרים עיניים אלי ורואה את התדהמה על עיני מעצם בגידתו כי הרי איך יכולים שני חלקים של אותו השלם להיות בסכסוך אחד עם השני, הרי מפלה מבפנים היא המפלה החזקה מכולם ואילו מלחמת אחים היא המלחמה הטרגית מכולם. וכולם אומר שתיקח את התרופה עכשיו ותהיה בסדר אחר כך אבל התרופות האלה כלל לא מרפאות את הנפש הן פשוט הורגות צד אחר שלה שמריע כבדרך אגב לצד אחר שלה, יד ימין מפריע ליד שמאל לאכול מן המתוקים אז נכרות אותה, שלום ולא להתראות. מעניין אם אנשים הם כמו רדיאטור. מעניין אם כל בנאדם מפיץ את החום שלו החוצה ושולח גלים שמעוותים את המציאות, ואנשים אחרים נמשכים אליו רק בגלל שזה חם ונעים ולא אכפת להם שברגע שהם מחבקים אותו מתעוותת תפיסת המציאות שלהם מהחום שבוקע ממנו. ומעניין אם גם לכולם יש תרמוסטט ששומר על החום שאתה מוציא מהגוף, כל אחד יש לו דרגה משלו, יש אחד עם 7 ויש כאל שיש להם רק שתיים. וגם אנשים עובדים על שתי אופציות אלף וואט ואלפיים וואט וזה יותר כמו ספקטרום של חום אנושי שמעוות אותנו ומושך אותנו פנימה. אם אני הייתי רדיאטור בטח הייתי אלפיים, כי יש לי הרבה חום לתת, אבל התרמוסטט שלי היה בטח מכוון רק לשתיים ושני שליש, כי יש לי הרבה חום, אבל צריך להיות קרוב בשביל להרגיש אותו וגם אם תחבק ממש חזק לא תצליח להיכוות מהצלעות שלי. כל המילים האלו שנזרקות לדף אין ביניהן קשר ומשמעות, האחת מסתכלת ימינה על אחותה ורואה שבכלל לא קורצה מאותה חומר, מאותן אותיות ונבהלת שמה תצטרך להתרועע איתה. אבל יש הרבה כוח למילים כמו צבא של שכירי חרב הן יכולות להתאגד יחד וליצור פלוגות של הרס עשויות פרוזה מתוקה. אבל בחיי היום יום הם כמו אוסף של חיילים מנומנמים, כולן עברו סובלימציה, הושקו סם מרדים כדי שאופיין החייתי לא יתפרץ על מישהו ויחתוך חתיכה מנפשו. וכל העדינות נפש הזאת יוצרת מלחמה קרה שאף פעם לא שולחת רסן כלפי מישהו וכל המילים המיוסרות מאימפוטנציה יושבת ומחכות לפקודה לתקוף לקום לחיים ולשמש שחרב ביד הכותב והדובר. ואני מרגיש כמו חייל בודד בין כל המילים הללו, לא יודע באילו אפשר לבטוח ואילו מהם יבגדו בך בסימן ראשון של חשכה. הרי הן כולן רק שכירי חרב ביד הכותב ולך תדע מי מהן הוא ברוטוס ומי הוא סנצ'ו פנצ'ו. אני לא מוצא את הדרך אל אותן מילים בטוחות, איפה הם איני יודע, אבל ברגע שאמצא אותן אני יודע שהן יהיו לי כוח גיבוי נאמן, ישמרו גם על החזית וגם על העורף ולא יתנו לכוחותינו ליפול. ולא רק דם ומלחמה יהיו שם אלא גם אהבה ויופי, יופי אלוהי, יופי שיכול להתקיים רק בין המילים ולא בתוכן, יופי שיוצר אור חזק ומהפנט, שם מצויה התקווה. אז כל מה שנשאר לעשות זה לחכות לדקה אחת שפויה (איפה יש ארטיק שפיות שצריך אחד).
