והרי החדשות...
שבוע שעבר יצאתי כאן בהצהרה כנראה דרמטית מידי... כתבתי כאן שאולי אלו הם ימיה האחרונים של אימי חולת האלצהיימר. ככה זה היה נראה ביום ב' שעבר, וככה נתנו לנו להבין הרופאים. אך הלא ייאמן קרה- גם לרופאים לא כ"כ ברור איך היא הצליחה להתגבר על חיידק שהם מגדירים כעמיד ותוקפני במיוחד, אך היא התגברה. כנראה המוח שלה גמור אך בגופה יש עדיין כוח. כנראה היא נאחזת בחיים בחוזקה, כמו שאני מכירה את אימי זה לא מאהבת החיים הגדולה אלא מפחד כנראה למות (ואני יכולה להבין את הפחד בהחלט)- זה אם כמובן חושבים שנשמתה נלחמת, כי קוגניטיבית -היא גמורה לגמרי. ביום ה' אחרי שירד לה החום העבירו אותה לבי"ח גריאטרי, ועד יום ד' נראה מה קורה. אם יש מחלקה של סיעוד מורכב (האכלה בזונדה) בבית האבות בו היתה בעבר היא תחזור לשם, ואם לא היא תשאר בביי"הח הגיריאטרי עד יום מותה- שזה כמו בית קברות לאנשים שעודם בחיים. אחרי מלחמות עכשיו הם דואגים להרגיע אותה, ורוב הזמן היא מנומנמת או ישנה. לעיתים כשאני נזכרת באיך היא נראית אני חושבת שאני הולכת לאבד את זה.... אחי הגדול ממני בשנים רבות אמר לי אתמול שפרופסור ליבוביץ אמר במשנתו שהוא לא מאמין בהמתת חסד, כיוון שאף פעם אי אפשר לדעת האם האדם מרחם על עצמו או על הקרוב שלו, ושפעם גם הוא חשב כמו ליבוביץ, אך היום לאחר שאנו מלווים את אימי שלב אחר שלב אחר שלב בהתבזות הגוף והנפש שלה, הוא אמר שזה כבר לא משנה, מי מרחם על מי ולמה, ושהיום הוא כבר כן מאמין בהמתת חסד כי אין ערך לחיים האלו שלה, אך לאף אחד מאיתנו אין את האומץ לתת הוראה לסיים עם זה כבר, וכולנו מחכים בהמתנה ובציפייה מטורפת שהסבל הזה כבר ייגמר מעצמו. וכעת, אחרי שהיא התגברה על החיידק זה נראה שזה עלול לקחת גם חודשים ארוכים ורבים. זהו לעת עתה. תגובותיכן האמפאתיות בשבוע שעבר חיזקו אותי ונתנו לי תחושה של בית ושל מובנת, אך התגובות הביקרותיות ערערו אותי לגמרי לכן לאלו שיש ביקורת, אשמח אם לא תאמרו אותה, גם ככה מאוד קשה לכולנו.
שבוע שעבר יצאתי כאן בהצהרה כנראה דרמטית מידי... כתבתי כאן שאולי אלו הם ימיה האחרונים של אימי חולת האלצהיימר. ככה זה היה נראה ביום ב' שעבר, וככה נתנו לנו להבין הרופאים. אך הלא ייאמן קרה- גם לרופאים לא כ"כ ברור איך היא הצליחה להתגבר על חיידק שהם מגדירים כעמיד ותוקפני במיוחד, אך היא התגברה. כנראה המוח שלה גמור אך בגופה יש עדיין כוח. כנראה היא נאחזת בחיים בחוזקה, כמו שאני מכירה את אימי זה לא מאהבת החיים הגדולה אלא מפחד כנראה למות (ואני יכולה להבין את הפחד בהחלט)- זה אם כמובן חושבים שנשמתה נלחמת, כי קוגניטיבית -היא גמורה לגמרי. ביום ה' אחרי שירד לה החום העבירו אותה לבי"ח גריאטרי, ועד יום ד' נראה מה קורה. אם יש מחלקה של סיעוד מורכב (האכלה בזונדה) בבית האבות בו היתה בעבר היא תחזור לשם, ואם לא היא תשאר בביי"הח הגיריאטרי עד יום מותה- שזה כמו בית קברות לאנשים שעודם בחיים. אחרי מלחמות עכשיו הם דואגים להרגיע אותה, ורוב הזמן היא מנומנמת או ישנה. לעיתים כשאני נזכרת באיך היא נראית אני חושבת שאני הולכת לאבד את זה.... אחי הגדול ממני בשנים רבות אמר לי אתמול שפרופסור ליבוביץ אמר במשנתו שהוא לא מאמין בהמתת חסד, כיוון שאף פעם אי אפשר לדעת האם האדם מרחם על עצמו או על הקרוב שלו, ושפעם גם הוא חשב כמו ליבוביץ, אך היום לאחר שאנו מלווים את אימי שלב אחר שלב אחר שלב בהתבזות הגוף והנפש שלה, הוא אמר שזה כבר לא משנה, מי מרחם על מי ולמה, ושהיום הוא כבר כן מאמין בהמתת חסד כי אין ערך לחיים האלו שלה, אך לאף אחד מאיתנו אין את האומץ לתת הוראה לסיים עם זה כבר, וכולנו מחכים בהמתנה ובציפייה מטורפת שהסבל הזה כבר ייגמר מעצמו. וכעת, אחרי שהיא התגברה על החיידק זה נראה שזה עלול לקחת גם חודשים ארוכים ורבים. זהו לעת עתה. תגובותיכן האמפאתיות בשבוע שעבר חיזקו אותי ונתנו לי תחושה של בית ושל מובנת, אך התגובות הביקרותיות ערערו אותי לגמרי לכן לאלו שיש ביקורת, אשמח אם לא תאמרו אותה, גם ככה מאוד קשה לכולנו.
