והפעם - סיפור אמיתי
"הדלת שם". הוא אמר, באותה נימה משועשעת, עצלה, שהייתה כל כך אופיינית לו. הוא הסיר את הסוודר הצבאי העבה מול התנור שהפיץ אור אדום והזהיר את שערו. "אני הולך לישון עכשיו. את יכולה להישאר ואת יכולה ללכת. זו החלטה שלך. רק מהר כי אני עייף" כאילו לא אכפת לו. כאילו לא רצה בי במיטתו. כאילו עשה לי טובה. "א..אני אשאר" לחשתי מפינת החדר והוא חייך. החיוך הזה שאין כמוהו בעולם. הקלה. הפעם עניתי כמו שצריך. מה שלא אומר כלום על הפעם הבאה. עם גידי זה היה על הקצה כל הזמן – במאבק מתמיד ובסכנה לעשות משהו, או לאמר משהו, שישבור את הקסם ויהפוך אותו למרוחק וחסר ענין. בהיסוס פשטתי את המדים מול התנור והחלקתי למיטה, נצמדת לגבו החם. השער על עורפו היה רך מאוד. נעים. הוא הסתובב אלי והתחיל ללטף אותי, נשען על מרפק אחד, הביט עלי מלמעלה וחייך כשנאנחתי, מסוממת מרוב עונג. בתמימות הוא שאל "כן? מה? קרה משהו?" וצחק. לא יכולתי להסיר את עיני מפניו, מהפה שלו המחייך, מעיניו. מהופנטת. הוא עשה בי כל מה שרצה, ואני רק רציתי להיענות ולהיענות. הוא ליטף את ראשי ודחק אותו בעדינות כלפי מטה, עד שסגרתי את שפתי סביבו והרמתי אליו את עיני. הוא הביט בי. תמיד הביט בי בעיניים פקוחות, חכמות, רואות הכל. שוכב על הגב כשראשו באוויר, מסתכל בעיני בעוד פי מחליק מעלה ומטה. כף ידו על ראשי, מלטפת, קובעת קצב, שולטת בתנועתי ומחליקה על לחיי ועל צווארי. לא ברור מי משנינו נהנה יותר. הוא גמר, ידו על עורפי, דוחפת את ראשי אל חלציו. בלעתי הכל. זה הכאיב קצת בגרון, אבל לא עלה בדעתי לירוק. אחר כך נחתי כמו אחרי טיסה ארוכה. שפתי נוגעות באבר הרפוי, מואר באורו האדום של התנור. נרדמנו לזמן מה, ישנים בחוסר נוחות. צפוף במיטה הצבאית, ושנתו קלה. ב- 4:00 בבוקר קמתי, התלבשתי בשקט ויצאתי. ירדתי במדרגות למחלקה שלי ונכנסתי למיטה שלי לעוד שעתיים שינה. עד הבוקר שמרתי את הריח שלו עלי. אף פעם אי אפשר לדעת אם זאת היתה הפעם האחרונה.
"הדלת שם". הוא אמר, באותה נימה משועשעת, עצלה, שהייתה כל כך אופיינית לו. הוא הסיר את הסוודר הצבאי העבה מול התנור שהפיץ אור אדום והזהיר את שערו. "אני הולך לישון עכשיו. את יכולה להישאר ואת יכולה ללכת. זו החלטה שלך. רק מהר כי אני עייף" כאילו לא אכפת לו. כאילו לא רצה בי במיטתו. כאילו עשה לי טובה. "א..אני אשאר" לחשתי מפינת החדר והוא חייך. החיוך הזה שאין כמוהו בעולם. הקלה. הפעם עניתי כמו שצריך. מה שלא אומר כלום על הפעם הבאה. עם גידי זה היה על הקצה כל הזמן – במאבק מתמיד ובסכנה לעשות משהו, או לאמר משהו, שישבור את הקסם ויהפוך אותו למרוחק וחסר ענין. בהיסוס פשטתי את המדים מול התנור והחלקתי למיטה, נצמדת לגבו החם. השער על עורפו היה רך מאוד. נעים. הוא הסתובב אלי והתחיל ללטף אותי, נשען על מרפק אחד, הביט עלי מלמעלה וחייך כשנאנחתי, מסוממת מרוב עונג. בתמימות הוא שאל "כן? מה? קרה משהו?" וצחק. לא יכולתי להסיר את עיני מפניו, מהפה שלו המחייך, מעיניו. מהופנטת. הוא עשה בי כל מה שרצה, ואני רק רציתי להיענות ולהיענות. הוא ליטף את ראשי ודחק אותו בעדינות כלפי מטה, עד שסגרתי את שפתי סביבו והרמתי אליו את עיני. הוא הביט בי. תמיד הביט בי בעיניים פקוחות, חכמות, רואות הכל. שוכב על הגב כשראשו באוויר, מסתכל בעיני בעוד פי מחליק מעלה ומטה. כף ידו על ראשי, מלטפת, קובעת קצב, שולטת בתנועתי ומחליקה על לחיי ועל צווארי. לא ברור מי משנינו נהנה יותר. הוא גמר, ידו על עורפי, דוחפת את ראשי אל חלציו. בלעתי הכל. זה הכאיב קצת בגרון, אבל לא עלה בדעתי לירוק. אחר כך נחתי כמו אחרי טיסה ארוכה. שפתי נוגעות באבר הרפוי, מואר באורו האדום של התנור. נרדמנו לזמן מה, ישנים בחוסר נוחות. צפוף במיטה הצבאית, ושנתו קלה. ב- 4:00 בבוקר קמתי, התלבשתי בשקט ויצאתי. ירדתי במדרגות למחלקה שלי ונכנסתי למיטה שלי לעוד שעתיים שינה. עד הבוקר שמרתי את הריח שלו עלי. אף פעם אי אפשר לדעת אם זאת היתה הפעם האחרונה.