והסבלנות..... (מה איתה?)

והסבלנות..... (מה איתה?)

תמיד הייתי כזו, צריכה את הדברים כאן וע-כ-ש-י-ו. חסרת סבלנות..
שונאת את המשפטים (במיוחד בקשר לכל תחום הפוריות) של "כל דבר בעיתו", "כנראה שזה לא היה אמור להיות שלך", "יהיה בסדר", "חכי בסבלנות זה עוד יקרה" ועוד ועוד.... זה כל כך מעצבן! במיוחד שהמשפטים מגיעים מכל אלו שלא ממש מבינים את כל מה שאני עוברת.
אני מבינה שהדברים לא תלויים בי, שלא הכל בשליטתי. שאני כן צריכה סבלנות ועושה הכל בשביל להגשים את החלום. שזה בטוח יקרה (ואולי אפילו בקרוב).

בעקבות האסון שאירע ביום רביעי- עשרה ילדים שלא הספיקו ולא יראו את יופיים של החיים, עשרה ילדים ערכיים כל כך וכל כך יפים וקסומים שנלקחו טרם זמנם, טרם ראו את יופי העולם.. שלא יגשימו את החלומות שלהם אף פעם.

חשוב להבין שלא הכל בשליטה שלנו וזה שהחיים ממש לא הוגנים זו מנת חלקנו, שצריך להשלים עם מה שיש ולחיות את החיים כמו שהם הכי טוב שאפשר בלי קשר למה שיש או (עדיין) אין לי.
לברך על כל מה שיש לי מסביבי ולחיות את היש ולא את מה שאין...
שבוע טוב ומוצלח לכולנו! שיהיו רק דברים טובים! אמן.
 

אינדי88

New member
את מקסימה

ובדיוק קלעת לנושא שמעסיק אותי לא מעט...
אני שונאת לחכות. וזה באמת תהליך שכרוך בכל כך הרבה המתנות, תקווה, יאוש. בעלי תמיד אומר שזו ריצה למרחקים ארוכים, וככה צריך להתייחס לזה. לי הרבה יותר קשה להוציא משפט כזה מהפה.
לאחרונה אני מנסה להסתכל על כל התהליך הזה, הטיפולים, כחלק מהמכלול הרחב יותר של מה שיש לי- ולא כמשהו שמגדיר אותי. אלא, כעוד משהו בחיים שלי, כמו הרבה דברים אחרים, טובים יותר, טובים פחות, שקיימים בחיים שלי.

תודה שהזכרת לי
 
תודה לך!!! ממש כמו ריצת מרתון...

בסוף נגיע ליעד!!!
חיבוק גדול, הרבה כח ותודה על תגובתך יקירה!
 
הטיפולים דורשים המון המתנה וסבלנות, וכשמחכים ומצפים למשהו

כמו ילד- זה ממש לא פשוט.
אני השתדלתי תמיד להתמקד בדברים מסביב ולא רק בטיפולים- עבודה, תחביבים וכו' וזה מה שהחזיק אותי.
&nbsp
והמקרה של הנערות והנער פשוט שובר את הלב
 
להתמקד במה שעושה טוב..

אני מנסה לעבוד על זה ולהתמקד בדברים אחרים, לעשות דברים שאני אוהבת ועושים לי טוב.
לא תמיד מצליחה, לפעמים זה גובה ממני כל כך הרבה כוחות.
על המפגשים עם חברים משותפים כמעט וויתרתי.. כל החברות כבר בסבב של ילד שני או שלישי, היה שבוע ששלוש סיפרו לי שהן בהריון לאחר שקיבלתי בטא שלילית.
לא פשוט....
תודה על תגובתך!
 

טוליתי

New member
מסכימה כל כך עם כל מילה.

לבקש ממישהו סבלנות כשרע לו כל כך והוא סובל זה פשוט להיות אטום לכאב שלו.
&nbsp
האסון הזה כל כך מיותר.כואב הלב על הילדים, על המשפחות, על החברים ועל אנשי החינוך.
&nbsp
צער גדול.
ומצטרפת לאיחולייך לשבוע טוב מלא בבשורות טובות.
 

תלתלית20

New member
מזדהה עם כל מילה

בזמן הציפיה זה באמת הכי מעצבן בעולם לשמוע את הניחומים האלה של ״כל דבר בזמנו״ וכו...אבל אני בלב שלם יכולה להגיד לך שבמבט לאחור בהחלט יצא לטובה...מהרבה סיבות...והלוואי שכולן יזכו לבשורות טובות במהרה!
 
זה כל כך נכון.

שונאת לחכות לכל דבר.
יש לי ADHD והדברים בוערים בי...
כשזה תלוי בי אני עושה הכל כדי שזה יקרה. גם אם זה אומר - במצב הטיפולים למשל, לקום מגרידה לטיפול נוסף במיידי.

מבינה בשכל שאם אוכל לקחת את זמני ההמתנה ולהתייחס אליהם בתמונה הרחבה - אשמח יותר בחלקי כי באמת יש במה לשמוח. זה הרבה יותר קל ככה... אבל לא תמיד אפשרי.
צריך להזכיר לעצמנו שלא תמיד הכל בשליטה ולחיות כל יום לאותו יום.

* לכותבת יש נסיך מושלם אחד והיא במשא ומתן עם בעלה הלא החלטי על התחלת טיפולים לילד שני.
 
מזדהה ומרגישה אותו דבר.

בנסיון לילד הראשון הרגשתי שכל חיי הפכו להמתנה אחת.
חיכיתי בתור לרופא, לאחות, לאולטרסאונד ולרוקח.
חיכיתי בחדר המתנה של מדקר, רפלקסולוגית ומטפלת אלטרנטיבית.
חיכיתי לתוצאות בדיקות, להנחיות, לנס שיקרה.
וחיכיתי לבטא חיובית.
זאת תחושה נוראית לחיות בהמתנה.
מרגישים שכל העולם מתקדם ורק אנחנו עומדים במקום.
גם אני עם פתיל קצר וקושי בדחית סיפוקים. רוצה הכל עכשיו מ
ופתאום הלחכות הזה.
זה קשה. לא תמיד רואים את האופק ולפעמים בא לצעוק.
אנחנו פה איתך לאורך כל הדרך.

מאחלת לך המתנה קצרה ככל האפשר
 

PAND76

New member
גיאלרוסה מהממת. הוצאת לי המילים מהפה. גם אני מחכה

בימים אלה, אני מחכה לניתוח הסרת מיומות מריריתוש. בלי זה, אין סבב הבא. קבעו לי הניתוח לסוף מאי ואם היה תלוי בי, הייתי עושה אותו כבר אתמול. ביום חמישי שעבר, חיכיתי וחיכיתי להתחייבות לבדיקה שקדמה לניתוח ולהתחייבות לניתוח עצמו. ובכל פעם שקיבלתי עדכון און ליין: "יש לפנות לרופא המטפל", חשבתי שאני מתחרפנת. בסוף התברר שהיו חסרות חתימה שתיים שלי על טופס הבקשה. כשסוף סוף אישרו לי (לא בלי השתתפות עצמית), הייתה לי כזו ירידת מתח שרעדו לי הידיים והרגליים במשך שעתיים אחרי זה. ואז הגיע הערב, והתחלתי לחשוב אם העיכוב הזה בעוד סבב, עלול לבוא לנו לרועץ.

זה אף פעם לא נגמר. וזה קשה.
 
למעלה