והנה הן חוזרות
כבר יום שישי בצהרים , אפשר לומר, שכבר הבוקר חלף וכן, הוא התחיל הכי לא טוב שבעולם. מסתבר, שמצבו שלו לא הכי מעולה ובטח ובטח לא מצוין. אימא החלה לבכות כשנודע לה על הבשורה. אבא עדיין לא ידע וביקשתי אולי אלפי פעמיים שאימא לא תוצאי מילה מפיה אבל כמובן, עם כל רגשות הכאב שצומחות לה אי שם בלב אינה הייתה מסופקת בכך שסיפרה זאת רק לי ושוב, התקשרה לאבא והודיעה לו את הבשורה הרעה. לא יודעת מה לעשות, למה אבא באמת היה צריך לשאול את הרב לגבי מצבו שלו? לא היה עדיף לחיות בחוסר וודאות? והנה , שש שנים של ייסורים וכאב עברו על משפחתי והנה רואה אותן חוזרות , צומחות וכבר ישנן במשפחתי. השבת הזו לא הולכת להיות קלה, בכלל לא. היא כבר נפתחה במצבו שלו וכנראה גם תסתיים במצבו שלו. עד לפני יומיים היינו בטוחים שתקופה של נחת ושלווה הגיע למשפחתנו, נכדה חדשה, חבר חדש לי, אושר מושלם, והוא עלה לכיתה א' מחזיק כבר את העיפרון ביד ומספר לאימו על הכדור שלמד בבית הספר , עדיין מתפקד , צוחק , משתולל כמו כל ילד אחר . ראשו בשמיים , גופו באדמה אינו יודע מה צופן לו עתידו , אינו יודע מה הייסורים שעוברים עליו. עדיין מחייך , תמיד מחייך, זה הוא. ילד מקסים וטוב לב , אף פעם לא פגשתי בנאדם כל כך מיוחד כמו הוא. ולמה כל זה מגיע לו? אין לי מושג, אין לי תשובה וכנראה, שלא תהיה לי. אז הנה תיבת פנדורה נפתחה לה שוב, כל הנחשים , העקרבים למיניהם יוצאים החוצה ומקישים אותנו בריר נוטף רעה, נוטף אימה, נוטף שוב את סיפור חיינו , חיינו שלנו בשש השנים האחרונות. מה אנחנו יכולים לעשות? רק לקוות ולהתפלל שהכול יהיה בסדר. אופטימיות זה השם השני שלי ואומץ זה השם הראשון. הלוואי, וכך הייתה כל המשפחה. לא יכולה לראות אותה שוב בוכה, את אימא ואבא שוב מתמוטטים ומוציאים את נשמתם בעבודה בכדי לעזור לה בכל דרך אפשרית. מפחידה אותי רק עצם המחשבה, שהוא יצטרך להתחיל דיאליזה . איך אוכל להסתכל על בשר מבשרי כאשר מכניסים לו שני מחטים ארוכות לידיים ואז הוא יושב שם מרותק למשך ארבע שעות? והשתלה? למה שילד בן שש – שבע יצטרך לעבור את כל זה? האם באמת דבריו של אלוקים כ"כ נסתרים? למה דווקא בתקופה של אור בחיינו צריך להגיע החושך? אין אפשרות פעם אחת לחיות עם הטוב בלי הרע? והם ידעו עוד בתחילת ההיריון –למה הם לא אמרו שום דבר? זה לא שאני יכולה לעלות על דעתי שהוא לא היה נולד היום. איך אני בכלל יכולה לחשוב על משהו כזה? זה הוא , אני הכי אוהבת אותו בעולם. הוא התבגר טרם זמנו. אני לפני מבחנים באוניברסיטה, שוברת את הראש איך אני לומדת על הכליות , המוח ושאר האיברים הפנימיים והוא כבר מסביר לי מה הרופא אמר לו בקשר לניתוח מתח השרירים , לאוזניים שלו, אה , כן, ולPTH ואיך ההורמון הזה מתפקד בגוף. המוח שלי לא נח, הוא מתפקד 25 שעות ברציפות. היממה מזמן עוברת ממחשבתי וכל יום מתפללת לעוד שעה תוספת. קשה לי לקבל את העובדה שמשהו כזה באמת יכול לקרות. שהוא בעצם יעלם לנו פתאום יום אחד וזהו לא נראה אותו יותר. אני יודעת שאני אמורה להיות אופטימית, אבל לפעמים כבר אי אפשר. פשוט אי אפשר! תמיד יש את המחשבות הפסימיות שחודרות לראש ואין מנוס מהם. שוב מוצאת את עצמי, יום שני בבוקר, מתעוררת לצלצול הטלפון ולא שיש לי ממש כוח לסחוב את עצמי מהמיטה ולענות אז מפסידה שיחה ראשונה , שנייה שלישית ואז הפלאפון מתחיל לצלצל "חנית, לכי לביה"ס הוא לא מרגיש טוב" כמובן מגיעה ורואה עוד מורה מתוסכלת מעצם קיומה יושבת בכיתה ומטיפה לתלמידים. לא נשבר להן , למורות האלה? כמה אפשר לשאול פעם אחרי פעם אם הכנת את השעורים ואם לא אז בעצם למה לא. לוקחת אותו לפינה שואלת אותו לשלומו הוא לא עונה רק ממשיכות הדמעות לזלוג מעיניו היפות והקטנות. לוקחת אותו אליי מחבקת אותו "מה קרה, אתה לא מרגיש טוב"? מסתכל עליי במבט תמים של חוסר וודאות, כאילו התשובה לא כ"כ צפויה, כאילו הכן שהולך לומר לא ממש אמיתי כאילו הוא יודע שצריך להישאר בבית הספר אבל עדיין רוצה להיות בבית וליהנות מחום והפינוק שמקבל שם. לוקחת אותו הביתה. כן, גם אח שלו מרגיש ממש זוועה..אבא שלהם עבד כל הלילה חצי מת ממש קטסטרופה. מקווה שרק מחר יתחיל יום חדש והכול יחזור לשורו.
כבר יום שישי בצהרים , אפשר לומר, שכבר הבוקר חלף וכן, הוא התחיל הכי לא טוב שבעולם. מסתבר, שמצבו שלו לא הכי מעולה ובטח ובטח לא מצוין. אימא החלה לבכות כשנודע לה על הבשורה. אבא עדיין לא ידע וביקשתי אולי אלפי פעמיים שאימא לא תוצאי מילה מפיה אבל כמובן, עם כל רגשות הכאב שצומחות לה אי שם בלב אינה הייתה מסופקת בכך שסיפרה זאת רק לי ושוב, התקשרה לאבא והודיעה לו את הבשורה הרעה. לא יודעת מה לעשות, למה אבא באמת היה צריך לשאול את הרב לגבי מצבו שלו? לא היה עדיף לחיות בחוסר וודאות? והנה , שש שנים של ייסורים וכאב עברו על משפחתי והנה רואה אותן חוזרות , צומחות וכבר ישנן במשפחתי. השבת הזו לא הולכת להיות קלה, בכלל לא. היא כבר נפתחה במצבו שלו וכנראה גם תסתיים במצבו שלו. עד לפני יומיים היינו בטוחים שתקופה של נחת ושלווה הגיע למשפחתנו, נכדה חדשה, חבר חדש לי, אושר מושלם, והוא עלה לכיתה א' מחזיק כבר את העיפרון ביד ומספר לאימו על הכדור שלמד בבית הספר , עדיין מתפקד , צוחק , משתולל כמו כל ילד אחר . ראשו בשמיים , גופו באדמה אינו יודע מה צופן לו עתידו , אינו יודע מה הייסורים שעוברים עליו. עדיין מחייך , תמיד מחייך, זה הוא. ילד מקסים וטוב לב , אף פעם לא פגשתי בנאדם כל כך מיוחד כמו הוא. ולמה כל זה מגיע לו? אין לי מושג, אין לי תשובה וכנראה, שלא תהיה לי. אז הנה תיבת פנדורה נפתחה לה שוב, כל הנחשים , העקרבים למיניהם יוצאים החוצה ומקישים אותנו בריר נוטף רעה, נוטף אימה, נוטף שוב את סיפור חיינו , חיינו שלנו בשש השנים האחרונות. מה אנחנו יכולים לעשות? רק לקוות ולהתפלל שהכול יהיה בסדר. אופטימיות זה השם השני שלי ואומץ זה השם הראשון. הלוואי, וכך הייתה כל המשפחה. לא יכולה לראות אותה שוב בוכה, את אימא ואבא שוב מתמוטטים ומוציאים את נשמתם בעבודה בכדי לעזור לה בכל דרך אפשרית. מפחידה אותי רק עצם המחשבה, שהוא יצטרך להתחיל דיאליזה . איך אוכל להסתכל על בשר מבשרי כאשר מכניסים לו שני מחטים ארוכות לידיים ואז הוא יושב שם מרותק למשך ארבע שעות? והשתלה? למה שילד בן שש – שבע יצטרך לעבור את כל זה? האם באמת דבריו של אלוקים כ"כ נסתרים? למה דווקא בתקופה של אור בחיינו צריך להגיע החושך? אין אפשרות פעם אחת לחיות עם הטוב בלי הרע? והם ידעו עוד בתחילת ההיריון –למה הם לא אמרו שום דבר? זה לא שאני יכולה לעלות על דעתי שהוא לא היה נולד היום. איך אני בכלל יכולה לחשוב על משהו כזה? זה הוא , אני הכי אוהבת אותו בעולם. הוא התבגר טרם זמנו. אני לפני מבחנים באוניברסיטה, שוברת את הראש איך אני לומדת על הכליות , המוח ושאר האיברים הפנימיים והוא כבר מסביר לי מה הרופא אמר לו בקשר לניתוח מתח השרירים , לאוזניים שלו, אה , כן, ולPTH ואיך ההורמון הזה מתפקד בגוף. המוח שלי לא נח, הוא מתפקד 25 שעות ברציפות. היממה מזמן עוברת ממחשבתי וכל יום מתפללת לעוד שעה תוספת. קשה לי לקבל את העובדה שמשהו כזה באמת יכול לקרות. שהוא בעצם יעלם לנו פתאום יום אחד וזהו לא נראה אותו יותר. אני יודעת שאני אמורה להיות אופטימית, אבל לפעמים כבר אי אפשר. פשוט אי אפשר! תמיד יש את המחשבות הפסימיות שחודרות לראש ואין מנוס מהם. שוב מוצאת את עצמי, יום שני בבוקר, מתעוררת לצלצול הטלפון ולא שיש לי ממש כוח לסחוב את עצמי מהמיטה ולענות אז מפסידה שיחה ראשונה , שנייה שלישית ואז הפלאפון מתחיל לצלצל "חנית, לכי לביה"ס הוא לא מרגיש טוב" כמובן מגיעה ורואה עוד מורה מתוסכלת מעצם קיומה יושבת בכיתה ומטיפה לתלמידים. לא נשבר להן , למורות האלה? כמה אפשר לשאול פעם אחרי פעם אם הכנת את השעורים ואם לא אז בעצם למה לא. לוקחת אותו לפינה שואלת אותו לשלומו הוא לא עונה רק ממשיכות הדמעות לזלוג מעיניו היפות והקטנות. לוקחת אותו אליי מחבקת אותו "מה קרה, אתה לא מרגיש טוב"? מסתכל עליי במבט תמים של חוסר וודאות, כאילו התשובה לא כ"כ צפויה, כאילו הכן שהולך לומר לא ממש אמיתי כאילו הוא יודע שצריך להישאר בבית הספר אבל עדיין רוצה להיות בבית וליהנות מחום והפינוק שמקבל שם. לוקחת אותו הביתה. כן, גם אח שלו מרגיש ממש זוועה..אבא שלהם עבד כל הלילה חצי מת ממש קטסטרופה. מקווה שרק מחר יתחיל יום חדש והכול יחזור לשורו.
