והנה הם באים

מצוטטת

New member
ועוד משהו התפספס לי

מאמינה שאת הביפנוכו לנקות ניתן רק באמצעות השכל==>קרי החשיבה לא מאמינה שרק רגשות שהם פונקציה משתנה יכולים לעשות זאת ולא ההפך כך מאמינה כך מרגישה
 

r e d head

New member
מצו' אני בדעה איתך

אני לא מאמינה שאפשר לפשוט להחליט שמהיום אני מרגישה אחרת וכך זה קורה. אני מאמינה שזה נבנה כתהליך. כמו שאמרת באמצעות השכל....מתוך מחשבה.
 

רות 2

New member
עזבי מצוטטת ....

במקרה הזה עדיף שתרקוד טנגו... צעד קדימה... חצי צעד אחורה ...או שזה ולס?!
 

רות 2

New member
טרנס..... פעם ממזמן היתי

אחרי 10 ימים של ויפסנה...... כל מה שרציתי זה לרקוד.... ואז נפלתי בטעות למועדון של טרנס בצרפת.....(אל תשאלו איזה טיפוסים היו שם...) ואז משום מקום באה אישה יפה ?(בפנוכו היא היתה הוא ) ובכל הרעש שהיא אמרה לי טרנס תכיני מנטרה בראש ותחזרי עליה כל הריקוד........ חזרתי ואמרתי לעצמי את המנטרה ההיא.... ובאמת הטראנס עשה את שלו.... הזכרתי לי ....מוותרת לך על הטנגו לכי על טרנס...
 

ophra

New member
אשה יקרה

קוראת אותך וב'חיי שאני לא-לגמרי-מבינה...
מצד אחד - את מספרת כמה האהבה
מתחזקת וקיימת בליבך יותר מאי פעם ומצד שני - הפחדים מאיימים להשתלט..... אם זכרוני המעורפל והעתיק אינו מטעה אותי
כשמאוהבים באמת|סדגש....
בכל נים וגיד של הגוף הפחדים נוטשים.... חסרי נוכחות ממש.... המחשבה הרציונאלית נעלמת האופציה שיקרה משהו רע כאילו לא קיימת האופטימיות והחיוכים מציפים כל חלקה טובה (אני יכולה להמשיך, אבל נראה לי שהרעיון ברור...
) אז מה שלי נראה ניצת יקרה (ואני מקווה שלא תכעסי עלי יותר מדי...
) זה שעצם קיומם של הפחדים האלה, או איך שתקראי להם הוא הסימן (עבורך) שאת לא לגמרי "שם"... את עדיין רציונאלית ושקולה את עדיין מפוכחת.... עכשיו, אם עדיין לא בא לך לשלוף עלי ציפורניים
הייתי מנסה לחשוב איתך יחד: "מה לעזאזל עוצר אותי???" "הפחד הזה, ממה הוא בדיוק???" האם הפחד הוא מהאיש הזה, שאולי (תיאורטית) יקום וילך? או שהפחד הזה הוא מניצת שאולי (מעשית) תסחף מעבר למה שניצת מרשה...?? קודם כל, מנסיוני, כשקוראים לפחד בשמו הוא פתאום נראה קטן, ילד ממש, ולפעמים אפילו עושה "פוף" קטן ומתפוגג אבל גם אם הוא לא יעלם - לפחות יהיה לו "שם". תוכלי לקרוא לו, להתעמת איתו, לדון איתו, ואולי-אולי להשתיק אותו קצת... זהו בינתיים לפני שאני אתחיל להגזים באמת...
עפ
(רצה להתחבא מתחת למקלדת
)
 
טופ אחורי שפירמטתי שובפ'ם

את המחשש באתי לכעוס עַלִיך
אבל מה ל'שות אם אני לא
אלה קוראת אותך בהנאה וגם חושבת תוך כדי על מה שאת אומרת? אז לקחתי ת'דברים שלך חשבתי עליהם ואת יודעת מה? כן אני פוחדת קשה לי להרשות לניצת להסחף הרי ניצת צרכה להיות קולזמן בשליטה
ולגלות לך משו עפרה? ניצת גם יודעת שזה אחלה
להיות קולזמן בשליטה אבל אני עובדת על זה ואל תשאלי אותי למה ? טוב
 
יש ימים ויש ימים

וגם הם באים אחרי אלה צריך לעבור אותם קצת קשה אבל צריך תהיי חזקה מתוקה אין ברירה אחרת נכון? (אני עונה- נכון) אז אני והם וכולנו כאן לעבור איתך את הימים ההם והימים האלה וכל יום נזכיר לך שאוהבים אותך
 

מייקי69

New member
ואני זוכרת תמונה הזויה

באמצע האהבה העצומה, באמצע העירות המחודשת, כשכל החיים זימרו להם סביבי, כשהכל היה כל כך מדהים ומקסים ועוצר נשימה.... איך זחלתי באמצע הלילה, הרחק ממיטת אהובי, אל תוך המיטה של הבן שלי. נכנסתי מתחת לשמיכה, קרוב קרוב אליו ומבפנים באה ועלתה צרחה עצומה: אלוהים!!!! אני רוצה את החיים שלי בחזרה!!!!! ולא הבנתי מאיפה זה בא. מצד אחד הייתי במקום הכי מאושר בחיים. הכי מאושר. מצד שני... הייתי כל כך מבוהלת ואומללה. כל כך קשה לצאת מתוך תחומי עצמך המוכרת. פתאום להיות אחרת. זה בלתי נתפס. איך אמרתי לא מזמן למישהי... הסוודר המהוה - כמה קשה לוותר עליו. יש בו חורים, והוא מסמורטט, לא מחמיא ובטח לא מחמם, ובכל זאת - כל כך קשה לוותר על ה"אני" המוכר והדפוק שלנו. בסופו של דבר, אני לא חושבת שממש הצלחתי. אני כן יודעת שקרעתי את התחת בלנסות. חרקתי שיניים וניסיתי. נקרעתי ופתחתי דלתות אצלי. אבל לא השכלתי למצוא את דרך הביניים - זאת שמאפשרת פתיחות, ובכל זאת משאירה איזו פינה מבודדת, מוגנת, שלך. לראשונה עכשיו, ברגע זה, תוך כדי כתיבה, אני חושבת לעצמי - שאולי זאת החוכמה הגדולה לאנשים מסוגי (ואולי גם מסוגך) מי אמר שצריך לפתוח את כל הבית לרוחות הנושבות? מי אמר שזה נכון אבסולוטית? אולי כדי לתפקד, וכדי באמת להיות מאושרת... אולי זה בסדר שיש פינה שמורה? אז מותר לפחד ולחשוש. ולשמור פינה. להגיד לעצמי - פה אני לא נוגעת. במקום הקטנטן והתחום הזה - אני פוחדת, אני חושדת, אני לא שמה מבטחי באיש פרט לעצמי. אבל רק פה. הנה הגבול. הנה אני מציירת יפה יפה קו סגול מ-ס-ב-י-ב הופ! אני עוברת לפתוח, לאוהב למקבל ולנותן - ו - הופ! עכשיו אני שלי. רק שלי. כן, כן, המחשבה הזאת מוצאת חן בעיני! למה הייתי צריכה לחיות את חלום האושר שטווה מישהו אחר? מי אמר שזה מתאים לי? כי זה לא התאים! זה פשוט לא! שרתי ברחובות והייתי מאושרת מדבר אחד בלבד: שהוכחתי לעצמי שאני מסוגלת לרקוד את הריקוד שכל ה"נורמאליים" רוקדים. אבל זה לא היה הריקוד שלי. גם לא שלו, כשאני חושבת על זה... אולי היה עדיף לשנינו, לשמור על הפינה המבוהלת שלנו. לתת לה שם ולגיטימציה. וואו, יש לי פיצוצים בראש עכשיו... תובנות של אמצע הלילה....
 

Lonely In Blue

New member
סוף כל סוף ../images/Emo62.gif

הבנתי מה פירוש המושג "צרות של עשירים"
ועכשיו ברצינות.
בתלמוד כתוב "טוב לו לאדם שלא נולד משנולד" ( ובהמשך : "אך משנולד..." ... שיקיים מצוות - בקיצור, שיטמטם לעצמו את המוח ). בודהה יצר דת שלמה סביב זה שהחיים הם נאחס, ורק צריך למצוא את הדרכים להגיע לכך שהנאחס הזה לא יזיז לנו. השאיפה העליונה היא לא להרגיש כלום, לא לשמוח מכלום, לא לכאוב מכלום. ניטשה בהתחלת הספר "דמדומי האלים" כותב : Concerning life, the wisest men of all ages have judged alike: it is no good. Always and everywhere one has heard the same sound from their mouths-a sound full of doubt, full of melancholy, full of weariness of life, full of resistance to life אני מביא זאת כדי להראות שזאת עובדה ידועה שכל גדולי הפילוסופים חשבו כך, ולא כדי להתעסק כרגע עם דעותיו של ניטשה על ה-למה ומדוע ומה כן ומה לא. בקיצור, החיים בזבל.
ולעניננו, אחד זה פחות מדי.
שניים זה יותר מדי.
אחד אינו אוהב ואינו מקבל אהבה. אין לו את מי לשתף ואף אחד אינו משתף אותו. הכלים שהוא מייצר אינם מצדיקים את הפעלת המדיח, ויש לו בעיה עם מרבית האריזות של בשר טחון ושל עוף ודגים ועם קופסאות שימורים, אשר מיועדות בדרך כלל ליותר מאדם אחד ( אם הוא לבד. אם הוא עם ילדים זה אחרת ). הוא מתחיל לדבר לעצמו, ובשלב דקדנטי הוא גם שומע קולות. הוא ישן באלכסון, ורעב לסקס. החברה מביטה עליו ברחמים, והחברים הנשואים ( אם יש ) מתרחקים ממנו כמו היתה זו מחלה מדבקת. יש לו את כל החופש שבעולם לעשות מה שבא לו ואיך שבא לו, אבל אין לו חשק אמיתי לעשות כלום. בשניים, חשבתי שהצרות מסתכמות בצורך להתחשב באחר, באבדן החופש, במריבות מי צריך לעשות מה ולמה אינו עושה, בוויכוחים על למה ומדוע עשית או לא עשית ובשלב הדקדנטי לפעמים גם בבגידות. כן, גם זכרתי שיש דבר כזה שנקרא חרדת נטישה, ויש קנאה ויש פגיעות הדדיות. אבל מהשירשור הזה, עכשיו הבנתי שיש גם בעיה של הגדרת העצמי. האם אני הוא אני, או אני זה אנחנו, ומי אני בכלל.
ויש גם בעיה של שליטה עצמית ורצון חופשי. האם אני נותן בדיוק מה שהחלטתי שאני מוכן לתת, או שנתתי יותר מדי. האם נפתחתי כמה שהחלטתי, או שאיבדתי שליטה. האם אני מאושר או שהאהבה בוערת בעצמותי וחם לי מדי.
מזכיר את אמירתו של שבָליֶה דה מֶרֶה ( Chevalier de Méré ) "מי שמתחיל לאהוב צריך להתכונן לסבול". ( "Qui commence à aimer doit se préparer à souffrir" )
בקיצור, מי אמר שהחיים פשוטים
אני יודע, אני יודע....
האיש הזה |אייקון של חץ למטה| להרגיש מילים, לחן וביצוע : ארקדי דוכין להרגיש לבד להרגיש איתך לא לקחת כדור משקה אקדח להרגיש עכשיו להרגיש נושם להרגיש עצוב מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב. להרגיש עייף להרגיש סחוט להרגיש נושך צוחק בוכה מכל שטות להרגיש את הראש להרגיש את הגוף מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב להרגיש כאב להרגיש מגע להרגיש את הלב עטוף באהבה להרגיש תמימות להרגיש פשוט מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב להרגיש בשקט להרגיש צלילים להרגיש כשגשם להרגיש פנים להרגיש את הקרקע להרגיש לעוף מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב להרגיש כאב להרגיש מגע להרגיש את הלב עטוף באהבה להרגיש צבעים להרגיש חשוב מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב
 
אתה כל כך צודק

זה באמת צרות של "עשירים" רק דבר אחד רוצה לומר והוא שהחיים יפים עם כל המהמורות בדרך כן הם עדיין יפים הכל זה רק עניין של מאיזה צד אנחנו מסתכלים עליהם ובאמת העיקר זה להרגיש שוב
 

Lonely In Blue

New member
אמרת "החיים יפים" ?

"החיים היפים" זה אחלה סרט של רוברטו בניני. אבל יותר מזה ?
יש כאן דיכוטומיה בין השכל לרגש.
השכל, קובע חד משמעית שהקיום שלנו חסר משמעות, החיים קשים, בנויים מהרבה מדי סבל ומעט מדי שמחה.
"דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים. הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל...מה יתרון האדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת ( טוב, הוא לא ידע את מה שאנחנו יודעים היום, שבסופו של דבר כדור הארץ ישקע אל השמש ) ... כל הנחלים הולכים אל הים והים אינו מלא ... מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש ... מה הווה לאדם בכל עמלו וברעיון לבו שהוא עמל תחת השמש כי כל ימיו מכאובים, וכעס עניינו גם בלילה לא שכב ליבו... לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת להרוג ועת לרפוא, עץ לפרוץ ועת לבנות, עץ לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד, עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים, עת לחבוק ועת לרחק מחבק, עת לבקש ועת לאבד, עת לשמור ועת להשליך, עת לקרוע ועת לתפור, עת לחשות ועת לדבר, עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום. מה יתרון העושה באשר הוא עמל" אבל הרגש גורם לנו להרגיש שהחיים הם כמו ספר הרפתקאות שבמקרה אנחנו ממלאים בו את תפקיד הגיבור. אנחנו מתלהבים, שמחים, כועסים, בוכים, עצובים, מיואשים, מקווים, קצרי רוח, חושקים, צוחקים, מפחדים, נמשכים לסכנה, כואבים... בקיצור מרגישים.
ואיזה כיף לקרוא רומן מרתק שאתה הוא בו הגיבור, ולחוות את כל מה שעובר עליו.
ולכן התגובה שלי היתה, תהני ממה שעובר עליך. גם מהכעס שהרגשת בשבת, וגם מהפחד שאפף אותך כשכתבת את ההודעה המקורית בשירשור הזה, וגם מההרגשה שיש לך עכשיו שהחיים יפים. כי העיקר זה להרגיש. שירי סוף הדרך מילים : לאה גולדברג לחן : שם טוב לוי ביצוע : שם טוב לוי הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר ישב הזקן לנוח בצד הדרך. צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת התזכור מה יפתה, מה קשתה מה ארכה הדרך. אמרת יום רודף יום ולילה - לילה הנה ימים באים בליבך אמרת ותראה ערבים ובקרים פוקדים חלונך, ותאמר: הלא אין חדש תחת השמש. והנה אתה בא בימים, זקנת ושבת, ימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים, ותדע כל יום אחרון תחת השמש ותדע חדש כל יום תחת השמש. למדני אלוהי ברך והתפלל על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל על החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום לדעת, לייחל, להכשל למד את שפתותי ברכה ושיר הלל בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל לבל יהיה יומי כתמול שלשום לבל יהיה עלי יומי הרגל
( יודע שהדרך יפה, כל עוד יודעים לחוש )
 
למעלה