והמלחמה נמשכת

[s h o o s h a]

והמלחמה נמשכת

הבוקר שקט. הדי פגזים נופלים נשמעים ברחבי העיר. פעם פגז "טוב" ופעם, מה לעשות "רע". וחיילנו, הילדים שלנו, אלו שהבטחנו להם כשאנחנו היינו ילדים צעירים בצבא, שכשנהיה גדולים הם לא יכירו את לבנון אלא רק כמדינת תיירות או כזיכרון רע שלנו, ההורים, היום נלחמים שוב על אדמתה ונותנים את חייהם הצעירים למען הגנתנו. ברגעים בודדים שבהם אפשר לצאת מהמקלטים, לנסות ולנשום אוויר צח (צח? והרי זהו אוויר מהול בריח שריפות, טילים שהתפוצצו וחיים שלמים שנהרסו) אני מוצאת שהכל סביבי חסר חיים. המבט בעיני האנשים די כבוי, אין את שמחת היומיום, אפילו את השגרה המעצבנת אנשים מבקשים לעצמם. שרק נחזור לחיות. עוד סופשבוע של לחימה. עוד תשע משפחות שלעולם לא יחייכו עוד, שלעולם חייהם לא ישובו להיות כלעומת שהיו. משפחת השכול הולכת וגדלה וחוסר אונים נוראי של כל מי שנמצא מסביב הוא התחושה היחידה. ולי נשאר רק להרכין ראש, למחות את הדמעות ולהמשיך ולהתפלל לימים טובים יותר ולקוות שההבטחה שלנו ש"זו המלחמה האחרונה" אכן תתקיים.

יהי זכר הנופלים ברוך

 

[רואה עתיד]

האם הלוחמה הקרקעית הכרחית?

לאחר הרכנת הראש לזכר הנופלים, נשוב ונשאל את עצמנו, האם הלוחמה הקרקעית הכרחית? האם אנחנו לא מכניסים את עצמנו שוב לביצה הלבנונית הטובענית? האם לא כדאי להלחם רק במרחב בו אנו שולטים ללא מיצרים ושבו יש לנו יתרון עצום על האויב והוא המרחב האווירי? אז אומרים לנו שהם מבוצרים בתוך בונקרים. ואני אומר שלנו יש "פצצות חכמות" שיפצחו בסופו של דבר כל ביצור וכל אבן לחלקיקי אטום ובעזרת מודיעין טוב נגיע גם לצמרת החיזבאללה. 6 שנים לא היינו בלבנון ואנחנו כבר "שכחנו את יוסף". האויב לעומת זאת מכיר כל שביל וכל פינה. האם בשם הרצון לסיים את זה מהר, נותיר עוד משפחות שכולות? נ.ב. צריך להקשיב היטב להצהרות אל קעידה, אני משוכנע שהם אינם יושבים רגל על רגל. אני מצפה מהגופים המוסמכים אצלנו להזהיר ולעשות כל שניתן בכדי למנוע פתיחת חזית חו"ל כנגד ישראלים ויהודים ברחבי העולם. שנדע ימים טובים מאלה.