והיום בפינה לעיונכם - עונת החמניות.
באוהל בגני התערוכה בתל אביב התמקמו בתחילת החודש ארבעים
מקרנים באיכות גבוהה שמקרינים לופ בן חצי שעה ובו כאלפיים עבודות
של וינסט ואן גוך. התערוכה שנוצרה באוסטרליה ונודדת בעולם מופקת
בארצנו בעלות של חמישה מיליון דולר והצליחה תוך שבועיים להביא
בדלתותיה יותר מחמישה עשר אלף מבקרים.
הגודל העצום, התנועה, המוזיקה הקלאסית ושברי הציטוטים של ואן גוך
מבטיחים חוויה רבת חושים שמאתגרת את הצופים ומקרבת אותם
אל האמנות, ואת האמנות אליהם. או שלא, תלוי במתבונן.
מקצת מהרשמים של דמויות שונות:
האוצרת - בושה! לקחו צייר פורץ דרך, אינדבדואליסט, אחד שהאמת
האמנותית היתה האור היחיד שהוביל את דרכו בעולם והפכו אותו לקרקס.
ההקרנה משטיחה כל טקסטורה, צבע ועומק כמו כאילו שאין כל משמעות
לבחירה שעשה הצייר בעצמו, אלא רק לאימאג' שסיפק.
לוקחים אלמנטים מהציורים והופכים אותם לאנימציה. הזניה בתפארתה.
הרוחני - העיקר זה החיבור. וחיבור קיים ברוך השם. אפשר פשוט לשקוע
בתמונות, אפשר להכנע למוסיקה הקלאסית סביבך. משיחות הצבע
מאפשרות לך לראות את הפרטים ולהרגישם, לא רק להבין את הגאונות.
הציטוטים של ואן גוך המזכירים לנו את הבדידות והיאוש הגדולים שליוו
את חייו הופכים את החויה הזו למסע שהוא הרבה יותר מאמנותי.
בת העשר - הציורים נורא יפים. אני אוהבת שהתמונות זזות בלי סיפור
מאחורי זה ובכל זאת יוצרות איזשהו סיפור. הכי יפה שהוסיפו אפקטים
על התמונות. מהסיגריה יוצא עשן, הציפורים עפות מעל השדה.
מתחשק לרוץ בין התמונות ולתפוס פרפרים. והכי יפה זה בלילה
כשהכוכבים זוהרים ואפשר לטבוע בשמים הכחולים.
הסנוב - פלסטיק, כפשוטו. כמו מרגרינה בטעם חמאה. כמו יצירת אמנות
מאיקאה. מרוב שלעסו את החומרים כדי שיהיו קלים לעיכול, נותרתם
עם עיסה חסרת טעם ולא מזמינה במיוחד.
המפוכחת - בטח שכל הסנובים שזו בכלל לא תערוכה, שזה קרקס
שזה עממי. אב זה כל היופי כאן. ואן גוך כבר מזמן הפך לסמל.
זר החמניות שלו כבר מזמן הפך לתחתיות לקפה, וציורי השדות
הם פוסטרים הכרחיים בכל דירת סטודנטים המחשיבה עצמה לכזו.
הוא ממילא הפך למוצר להמונים, ובצדק כי הציורים שלו נפלאים.
אז למה שלא כולם יהנו כפי שהם מבינים?
-
אז מה אתם אומרים, האם יש להשאיר אמנות בגובה נישא
או יש להגמישה לכל האנשים גם במחיר של פגיעה ביצירה?
באוהל בגני התערוכה בתל אביב התמקמו בתחילת החודש ארבעים
מקרנים באיכות גבוהה שמקרינים לופ בן חצי שעה ובו כאלפיים עבודות
של וינסט ואן גוך. התערוכה שנוצרה באוסטרליה ונודדת בעולם מופקת
בארצנו בעלות של חמישה מיליון דולר והצליחה תוך שבועיים להביא
בדלתותיה יותר מחמישה עשר אלף מבקרים.
הגודל העצום, התנועה, המוזיקה הקלאסית ושברי הציטוטים של ואן גוך
מבטיחים חוויה רבת חושים שמאתגרת את הצופים ומקרבת אותם
אל האמנות, ואת האמנות אליהם. או שלא, תלוי במתבונן.
מקצת מהרשמים של דמויות שונות:
האוצרת - בושה! לקחו צייר פורץ דרך, אינדבדואליסט, אחד שהאמת
האמנותית היתה האור היחיד שהוביל את דרכו בעולם והפכו אותו לקרקס.
ההקרנה משטיחה כל טקסטורה, צבע ועומק כמו כאילו שאין כל משמעות
לבחירה שעשה הצייר בעצמו, אלא רק לאימאג' שסיפק.
לוקחים אלמנטים מהציורים והופכים אותם לאנימציה. הזניה בתפארתה.
הרוחני - העיקר זה החיבור. וחיבור קיים ברוך השם. אפשר פשוט לשקוע
בתמונות, אפשר להכנע למוסיקה הקלאסית סביבך. משיחות הצבע
מאפשרות לך לראות את הפרטים ולהרגישם, לא רק להבין את הגאונות.
הציטוטים של ואן גוך המזכירים לנו את הבדידות והיאוש הגדולים שליוו
את חייו הופכים את החויה הזו למסע שהוא הרבה יותר מאמנותי.
בת העשר - הציורים נורא יפים. אני אוהבת שהתמונות זזות בלי סיפור
מאחורי זה ובכל זאת יוצרות איזשהו סיפור. הכי יפה שהוסיפו אפקטים
על התמונות. מהסיגריה יוצא עשן, הציפורים עפות מעל השדה.
מתחשק לרוץ בין התמונות ולתפוס פרפרים. והכי יפה זה בלילה
כשהכוכבים זוהרים ואפשר לטבוע בשמים הכחולים.
הסנוב - פלסטיק, כפשוטו. כמו מרגרינה בטעם חמאה. כמו יצירת אמנות
מאיקאה. מרוב שלעסו את החומרים כדי שיהיו קלים לעיכול, נותרתם
עם עיסה חסרת טעם ולא מזמינה במיוחד.
המפוכחת - בטח שכל הסנובים שזו בכלל לא תערוכה, שזה קרקס
שזה עממי. אב זה כל היופי כאן. ואן גוך כבר מזמן הפך לסמל.
זר החמניות שלו כבר מזמן הפך לתחתיות לקפה, וציורי השדות
הם פוסטרים הכרחיים בכל דירת סטודנטים המחשיבה עצמה לכזו.
הוא ממילא הפך למוצר להמונים, ובצדק כי הציורים שלו נפלאים.
אז למה שלא כולם יהנו כפי שהם מבינים?
-
אז מה אתם אומרים, האם יש להשאיר אמנות בגובה נישא
או יש להגמישה לכל האנשים גם במחיר של פגיעה ביצירה?
