והזמן עובר...

[alonhu]

והזמן עובר...

ואני מרגיש כאילו הרדמה של ניתוח קשה לאט לאט פגה והכאבים חדים וחותכים אותי כסכין בבשר החי. אני נמצא לפי דעתי בשלב הכי קשה באבל שהוא שלב הדכאון. אני מרגיש שאני פשוט נלחם על שפיותי לצד ההתעקשות שלי לא לרדת מהתלם מהשגרה שכל כך חשובים במלחמה הזאת. אני לא בורח מהכאב, מהנפילות אני פשוט נותן להם את הזמן ואת הפורקן הדרוש על מנת שארגיש שהנה אני יכול להמשיך הלאה בלי המועקה שלא נותנת לי מזור. ישנם הרגעים שאני מרגיש שטוב לי שהנה החיים ממשיכים אבל הכאב הזה אני יודע שילווה אותי כל חיי אבל לצד זה אני גם יודע מנסיונם של אחרים כמובן שאפשר ללמוד לחיות עם הכאב להקים משפחה להנות מהחיים והנה אני חוזר לזה שוב החיים חזקים מהכול

 

[חתולה מתוקה]

זה לא שלב לצערי

זה חלק ממה שנקרא התמודדות זה הזמן שבו לומדים מתי מותר לבכות ומתי לא, אחרי שלומדים את זה עוברים אלה לשלב שבו לומדים מתי להזכיר ומתי לא, ואז עוברים לשלב שבו לומדים מי הם באמת אותם אנשים שנקראים חברים שלך שנשארים לידך גם שהזמן לבכות מגיע. כל פעם לומדים עוד שלב וכל שלב נראה הדבר הכי נורא בעולם וכל שלב רק פוער את החור שבלב ותאמין לי שהגיד לך שהזמן הוא לא התרופה לזה אלא פשוט צריך ללמוד לחיות אם זה אם אותו כאב וצער כבד שיושב לנו על הלב. החוכמה היא פשוטה אך מאוד קשה פשוט להביט קדימה לא לראות לצדדים לנסות להמשיך לצעוד למרות שכל צעד הוא יותר קשה מקודמו.

 

[משתדלת לשמוח ולשמח]

../images/Emo24.gif

אצלי לא היה שלב הכי כואב, כל פעם אתה מגלה כמה שיותר כואב, ואיך שלב אחרי שלב נעשה לך יותר קשה ויותר כואב... אבל כמו שכתבת אין מה לעשות אתה רק צריך לקחת את הכוחות שלך לנתב אותם להתמודדות הקשה... כי תדע שגם "כאשר חרב מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מין הרחמים" וגם "לא מעמידים אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו" (מי שצריך הסבר שיפנה בשמחה) וכמובן כמו שאמרת החיים חזקים מהכל...

 

[solitaryshell]

../images/Emo35.gif../images/Emo35.gif../images/Emo35.gif הסבר../images/Emo92.gif

"לא מעמידים אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו" אני אשמח להסבר, מי מכתיב כמה את מסוגלת לספוג? אם המשפט הזה נכון, איך יתכן שישנם אנשים שמתאבדים? אולי כדאי לא להיות אדם חזק, לפי המשפט הזה ככל שאתה חזק יותר נפשית, כך הכאב שלך בחיים יהיה חזק יותר...

 

[solitaryshell]

אני חושבת שאתה צודק

היום בפרספקטיבה של 4+ שנים, השלב הכי קשה הוא הדכאון, כשכואב לך לקום בבוקר, כשאתה לא מבין איך עולם כמנהגו נוהג... איך אחרים יכולים לחייך ולצחוק... זאת התקופה הכי קשה, הבטן שלך מתהפכת, הגרון חנוק, ולא בא לך לצאת מהמיטה, אך חייבים... השלב בו החברה מכתיבה לך שהגיע הזמן להמשיך, ולך אין כוחות. ונכון שכולנו שונאים שאומרים לנו "הזמן יעשה את שלו..." ועוד כל מיני "הברקות" מדהימות שאומרים אנשים לא יודעים כלל איך אנו מרגישים. אבל לזמן כן יש תפקיד, הוא מלמד אותנו לחיות עם הכאב, להמשיך לחיות... הזמן אינו לוקח את הכאב, ואינו משכיח אותו, אבל כן עוזר לנו להרגיש שוב שמחה, להנות שוב מהדברים הקטנים... ואני לא מסכימה שכל צעד קשה מקודמו, יש תקופות, יש שלבים, וכל אחד מתמודד בדרכו, חלק מהשלבים קשים יותר וחלק פחות. ישנם ימים בלתי נסבלים, שאי אפשר להפסיק לבכות, וגם ימים שעוברים מבלי אפילו לחשוב על אחינו (זה יקח עוד זמן), ואז תחושה רעה משום שלא חשבת עליה יום אחד... ולאט לאט מבינים שזה שלא חשבת יום אחד לא אומר ששכחת, לא אומר שלא כואב לך... אני נגד הכתבות החברה, אני חושבת שאתה צריך לקחת את הזמן שלך להתמודד עם הכאב, ולא צריך ללמוד (זה מיועד גם בשבילך "חתולה מתוקה") מתי מותר לבכות ומתי אסור, מתי להזכיר ומתי לא... מי נתן לחברה להכתיב לנו איך לכאוב... תבכה כמה שאתה צריך, תוציא ותשפוך חלק מהכאב, ואני מאחלת לך ימים טובים יותר, ימים בהם תרגיש שאתה יכול להנות מהחיים, אבל אני מאחלת לך להגיע לשם בקצב שלך, ולא בצורה מאולצת.

 

[חתולה מתוקה]

אך עדין אנחנו חלק מהחברה

ואיננו רוצים שהתנהגו עלינו כנכים או שונים מכולם וזה הסיבה שבגללה צריך ללמוד. אני לא אדם שנותן לרחם עליו או שנותן שהסתכלו עליו שונה מהכלל ולכן למרות כל הקושי שבלעצור את הדמעות, הייתי חייבת בכדי לא להפוך לסוג האדם הנ"ל וכך גם כל האחרים שאינם רוצים להיות כאלה.

 

[solitaryshell]

"הדחקה" למען החברה פוגעת בנו

והתוצאה היא שאנחנו הופכים לזרים בחברה, אם אנו מתמודדים עם הכאב בקצב שלנו, אז ההתמודדות היא אמיתית והתוצאה היא יכולת אמיתית לחזור ולהיות חלק מהחברה.לא תמיד החברה צודקת, לפעמים החברה יוצרת אסון מיותר... אנשים שלא מתמודדים משום שלשכן ממול לא נעים לראות אותם עצובים, נשארים עצובים והתוצאה היא שהאובדן חוזר לרדוף אותם לאחר שנים כשהם הכי לא מצפים לכך, או שהם נשארים בדיכאון ומסתירים אותו. דבר העלול להזיק להם ולסובבים אותם.אני ממליצה מאוד לקרוא את הספר "אחים שכולים" הוצאת רשפים שנכתב ע"י ד'ר איצקוביץ רבקה.הספר מסביר בין השאר למה חשוב לעבור את כל שלבי ההתמודדות ולא לדלג על שלבים ע"פ דפוסי החברה.

 

[חתולה מתוקה]

אני לא מדלגת על שלבים

כל מה שאני אומרת זה שיש שלבים שאני לא יראה לאנשים מסוימים שאני עוברת אותם. בשביל אותם שלבים יש לי את הקבוצה של אחים שכולים שאני בקשר ונפגשת איתם וגם את הפורום. תחשבי על זה בצורה שאם כל שלב החברים שלך רואים הם לא בדיוק יבינו אותך ויוכלו או ירצו לתמוך בך ובאיזה שהוא שלב זה יהיה להם קשה מידי והם לא ירצו יותר להיות שם בשבילך. כל מה שאני אומרת בדברי כמה שהם קשים זה שלא משנה מה קורה יש הבדל לכולנו בין חבר רגיל לחבר שבמצבינו וכמה שזה קשה חבר רגיל לא יבין אותך כמו "אחד משלנו" ויוכל לתמוך בך באותה צורה. בגלל זה את השלבים צריך לעשות כל אחד מהם אבל כל מה שאני אומרת זה לעשות אותם במקום הנכון וליד להאנשים ונכונים מקווה שהסברתי את בדרי ועכשיו זה יותר ברור.