להיות או לא להיות , זו השאלה.
תחילה אומר שהרעיון להתאבד בהחלט בא בחשבון אצל חלק מהאנשים, וראייה לכך שהם אכן מוציאים גזר דין לעצמם, ומפסיקים את רצף חייהם. זו זכותם ובהחלט רעיון לכשעצמו. אולם אם המשך החיים היה סיוט עבורם, מי אמר שהמוות גואל מיסורים. העניין נדון במאמר פילוסופי נכבד, שבו הייתה השאלה מי הראשון שישלח יד בנפשו - האדם בעל השקפה הפטאליסטית, הדטרמיניסטית, או בעל הבחירה החופשית. בעל הבחירה החופשית שמוביל את חייו יתאבד ראשון? או אולי, הפטאליסט שאין לו אפשרות לשנות כלום, כי הכל נגזר יקפוץ ראשון את מותו. או הדטרמינסט יפתיע כי הרי הוא יכול לכוון מעט את חייו בין מסובב לסיבה ? החיים לכשעצמם אין להם משמעות, וכבר הפטיר המרטיר סוקרטס - כי חיים שאין בהם חקירה, אינם ראויים לחיות אותם. עצם החיים זה לא העיקר, אלא התוכן. והרבה אנשים לא עושים מה שהם צריכים לעשות ועל זה הם נענשים, בחיים אומללים. יוצא מכך ששאלתך הייתה צריכה להיות - מה הטעם בחיים ללא תכלית ? והתשובה - אין טעם, חד וחלק.
