ובכן!
היה קשה. פשוט ככה, היה קשה והיה עצוב והיה ריק, בעיקר היה ריק. האם לעד זה יהיה ריק ככה, או שמא זה לנצח יהיה ריק כל פעם אחרת? חזרתי הביתה ולקחתי את קופסת אימא (קופסת התכשיטים הישנה שלה שבה יש כל מיני דברים- מכתבים, תמונות, עגילים שמסמלים לי אותה וכו´) והוצאתי מלא דברים החוצה. הדלקתי שני נרות, ופרסתי את הדברים סביבי על המיטה ובכיתי מהבטן. דיברתי אליה, דיברתי עליי, דיברתי על מה שאני רוצה שיהיה לי השנה, כעסתי על שעזבה אותי (גם אם לא מבחירה), כעסתי על שאולי היא קוראת לאבא שלי לבוא ולהיות איתה, ובעיקר אמרתי שאני אוהבת אותה. ושוב הייתה לי תחושה כאילו עוד רצועת אהבה משתחררת ממני, לא על מנת לעזוב אלא על מנת לתת מקום לגדול, זה נשמע הגיוני? לא יודעת, כמה פרידות עוד אפשר לעשות? האם כולן יכאבו כל כך? האם יגיעו אליי אי פעם ימים טובים? ימים של אושר? ימים שקטים של אור ואהבה? לפעמים נדמה לי שזה לא יהיה מנת חלקי גם אם אני אעשה את כל מה שאפשר לעשות בשביל זה. לסיכום חברים, כל מה שאני רוצה לומר לכם זה שקצת נמאס לי. כן, נמאס לי מהרוטינה הזו של להיזכר ולכאוב. נכון, אני גם נזכרת ושמחה, אבל יש שם ברקע תמיד צביטה- גדולה או קטנה, ונמאס לי. בא לי להיזכר, לאהוב, לחשוב, לראות- ולא לחשוב על החרטות לגבי העתיד. אני רוצה רק לאהוב. ואם אני כבר מייחלת לדברים לא ריאלים- אז אני רוצה טירה בפרובנס.
היה קשה. פשוט ככה, היה קשה והיה עצוב והיה ריק, בעיקר היה ריק. האם לעד זה יהיה ריק ככה, או שמא זה לנצח יהיה ריק כל פעם אחרת? חזרתי הביתה ולקחתי את קופסת אימא (קופסת התכשיטים הישנה שלה שבה יש כל מיני דברים- מכתבים, תמונות, עגילים שמסמלים לי אותה וכו´) והוצאתי מלא דברים החוצה. הדלקתי שני נרות, ופרסתי את הדברים סביבי על המיטה ובכיתי מהבטן. דיברתי אליה, דיברתי עליי, דיברתי על מה שאני רוצה שיהיה לי השנה, כעסתי על שעזבה אותי (גם אם לא מבחירה), כעסתי על שאולי היא קוראת לאבא שלי לבוא ולהיות איתה, ובעיקר אמרתי שאני אוהבת אותה. ושוב הייתה לי תחושה כאילו עוד רצועת אהבה משתחררת ממני, לא על מנת לעזוב אלא על מנת לתת מקום לגדול, זה נשמע הגיוני? לא יודעת, כמה פרידות עוד אפשר לעשות? האם כולן יכאבו כל כך? האם יגיעו אליי אי פעם ימים טובים? ימים של אושר? ימים שקטים של אור ואהבה? לפעמים נדמה לי שזה לא יהיה מנת חלקי גם אם אני אעשה את כל מה שאפשר לעשות בשביל זה. לסיכום חברים, כל מה שאני רוצה לומר לכם זה שקצת נמאס לי. כן, נמאס לי מהרוטינה הזו של להיזכר ולכאוב. נכון, אני גם נזכרת ושמחה, אבל יש שם ברקע תמיד צביטה- גדולה או קטנה, ונמאס לי. בא לי להיזכר, לאהוב, לחשוב, לראות- ולא לחשוב על החרטות לגבי העתיד. אני רוצה רק לאהוב. ואם אני כבר מייחלת לדברים לא ריאלים- אז אני רוצה טירה בפרובנס.