---
“וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים” – היהדות כתרבות של חיים
אחד הציוויים היסודיים והחדים ביותר שבתורה הוא הציווי:
“הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים” (דברים ל, יט).
אין זה רק פסוק פיוטי או מוסרי; זוהי הצהרה עקרונית על כיוון החיים היהודי. התורה מציבה את החיים והמוות זה מול זה – אך מיד מכריעה: הבחירה הראויה, הרצויה והמצֻווה היא החיים.
בחירה זו אינה מתבטאת רק בהישרדות פיזית, אלא בגישה כוללת: כיצד אדם חושב, עוסק, בונה חברה ומכוון את עולמו הרוחני. היהדות אינה דת של פולחן מוות, של כמיהה לעולם הבא על חשבון העולם הזה, אלא תורת חיים – בעולם הזה, בגוף, במעשה ובזמן.
“וָחַי בָּהֶם” – לא למות בהם
הפסוק השני שהובא:
“אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם” (ויקרא יח, ה), קיבל אצל חז”ל פרשנות מכרעת:
> “וחי בהם – ולא שימות בהם” (יומא פה ע”ב).
מכאן למדו חז”ל את עקרון פיקוח נפש הדוחה כמעט את כל התורה כולה. זהו עיקרון מהפכני: התורה עצמה אינה נועדה להקריב את חיי האדם, אלא להחיותו. אין אידיאל של מוות למען קיום המצוות; להיפך – קיום המצוות נועד לאפשר חיים.
הרמב”ם מנסח זאת בחדות (הלכות שבת ב, ג):
> “שהרי נאמר בתורה ‘אשר יעשה אותם האדם וחי בהם’ – ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם.”
כלומר, התורה אינה מבקשת להפגיש את האדם עם המוות, אלא להרחיקו ממנו.
טומאת מת – המוות כמצב של ריחוק
אחד הביטויים החזקים ביותר לגישת התורה כלפי המוות הוא מושג טומאת מת. המוות אינו מקור קדושה, אלא מקור טומאה – מצב של נתק מן החיים. הכהן, שמייצג את הקרבה למקדש ולחיים הרוחניים, מוזהר במיוחד מלהיטמא למת.
אין כאן זלזול בכבוד המת, אלא קביעה ערכית: הקודש שייך לחיים. לכן אין פולחן של מתים, אין קדושה בגופות, ואין חיפוש קרבה אל המוות. חז”ל אף אמרו:
> “רשעים – בחייהם קרויים מתים, וצדיקים – במיתתם קרויים חיים” (ברכות יח ע”א).
החיים והמוות אינם רק מצב ביולוגי, אלא איכות של חיבור או ניתוק ממקור החיים.
יעקב אבינו – צמצום העיסוק במוות
גם בפרשת פטירת יעקב אבינו אנו רואים דפוס מובהק: התורה אינה מאריכה בתיאור המוות עצמו, אלא עוסקת בברכה, בצוואה, בהמשכיות. יעקב אינו מדבר על המוות כיעד, אלא על העתיד: על בניו, על ארץ ישראל, על הדרך.
הבקשה “אַל־נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם” מקבלת במדרש טעם מובהק:
> “שלא יעשו אותו עבודת כוכבים” (בראשית רבה).
כלומר, יעקב חושש שמותו יהפוך למוקד פולחני. זהו חשש עמוק: הפיכת אדם מת לאובייקט קדושה היא עיוות של עבודת ה’. כשם שנפרעים מן העובד – כך נפרעים מן הנעבד. אין קדושה במוות, ואין להפוך את המת לאליל.
המסר ברור: גם אדם קדוש כיעקב אבינו – מקומו אינו בפולחן מוות, אלא בזיכרון חי ובדרך ממשיכה.
חז”ל: עולם של מעשה ולא של המתנה למוות
חז”ל חזרו והדגישו שעיקר עבודת ה’ היא בעולם הזה.
> “יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא” (אבות ד, יז).
לא משום שהעולם הבא חסר ערך, אלא משום שהעולם הזה הוא מקום הבחירה, העשייה והחיים. רק כאן אפשר לקיים מצוות, לבנות חברה, לתקן עוולות ולהרבות חיים.
גם האמירה הידועה:
> “אין דורשין אל המתים” (דברים יח, יא),
קיבלה אצל חז”ל משמעות עקרונית: אין לפנות אל עולם המוות כדי לחפש אמת רוחנית. הנבואה, התורה והחיים – כולם שייכים להווה החי.
“וחי אחיך עמך” – מוסר של חיים
העדפת החיים באה לידי ביטוי גם במוסר החברתי. התורה אינה מסתפקת בקדושת היחיד, אלא דורשת חברה שמאפשרת חיים:
“וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ” (ויקרא כה, לו).
חז”ל למדו מכאן עקרונות של סיוע, צדקה, הלוואה והעדפת קיום אנושי בכבוד. גם כאן – החיים קודמים, והעיסוק במוות אינו יוצר מוסר, אלא דווקא החיים המשותפים.
סיכום: יהדות של בחירה בחיים
מן הפסוקים, מן המדרשים ומכל רחבי ספרות חז”ל עולה קו אחד ברור:
היהדות מבקשת מן האדם לא להתבונן במוות כמרכז, אלא לבחור בחיים כדרך. המוות קיים, מוכר ומכובד – אך אינו אידיאל, אינו מושא פולחן ואינו מוקד רוחני.
התורה מדריכה את האדם לחיות: לקיים מצוות כדי לחיות, ללמוד כדי להחיות את הנפש, לבנות חברה שמקדשת חיים, ולהתרחק מתרבות של מוות, פולחן מתים או קדושה שבניתוק מן העולם.
ולכן הציווי “ובחרת בחיים” איננו המלצה – אלא הגדרת הזהות היהודית עצמה:
תורת חיים, לעם חי, בעולם חי.
“וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים” – היהדות כתרבות של חיים
אחד הציוויים היסודיים והחדים ביותר שבתורה הוא הציווי:
“הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים” (דברים ל, יט).
אין זה רק פסוק פיוטי או מוסרי; זוהי הצהרה עקרונית על כיוון החיים היהודי. התורה מציבה את החיים והמוות זה מול זה – אך מיד מכריעה: הבחירה הראויה, הרצויה והמצֻווה היא החיים.
בחירה זו אינה מתבטאת רק בהישרדות פיזית, אלא בגישה כוללת: כיצד אדם חושב, עוסק, בונה חברה ומכוון את עולמו הרוחני. היהדות אינה דת של פולחן מוות, של כמיהה לעולם הבא על חשבון העולם הזה, אלא תורת חיים – בעולם הזה, בגוף, במעשה ובזמן.
“וָחַי בָּהֶם” – לא למות בהם
הפסוק השני שהובא:
“אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם” (ויקרא יח, ה), קיבל אצל חז”ל פרשנות מכרעת:
> “וחי בהם – ולא שימות בהם” (יומא פה ע”ב).
מכאן למדו חז”ל את עקרון פיקוח נפש הדוחה כמעט את כל התורה כולה. זהו עיקרון מהפכני: התורה עצמה אינה נועדה להקריב את חיי האדם, אלא להחיותו. אין אידיאל של מוות למען קיום המצוות; להיפך – קיום המצוות נועד לאפשר חיים.
הרמב”ם מנסח זאת בחדות (הלכות שבת ב, ג):
> “שהרי נאמר בתורה ‘אשר יעשה אותם האדם וחי בהם’ – ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם.”
כלומר, התורה אינה מבקשת להפגיש את האדם עם המוות, אלא להרחיקו ממנו.
טומאת מת – המוות כמצב של ריחוק
אחד הביטויים החזקים ביותר לגישת התורה כלפי המוות הוא מושג טומאת מת. המוות אינו מקור קדושה, אלא מקור טומאה – מצב של נתק מן החיים. הכהן, שמייצג את הקרבה למקדש ולחיים הרוחניים, מוזהר במיוחד מלהיטמא למת.
אין כאן זלזול בכבוד המת, אלא קביעה ערכית: הקודש שייך לחיים. לכן אין פולחן של מתים, אין קדושה בגופות, ואין חיפוש קרבה אל המוות. חז”ל אף אמרו:
> “רשעים – בחייהם קרויים מתים, וצדיקים – במיתתם קרויים חיים” (ברכות יח ע”א).
החיים והמוות אינם רק מצב ביולוגי, אלא איכות של חיבור או ניתוק ממקור החיים.
יעקב אבינו – צמצום העיסוק במוות
גם בפרשת פטירת יעקב אבינו אנו רואים דפוס מובהק: התורה אינה מאריכה בתיאור המוות עצמו, אלא עוסקת בברכה, בצוואה, בהמשכיות. יעקב אינו מדבר על המוות כיעד, אלא על העתיד: על בניו, על ארץ ישראל, על הדרך.
הבקשה “אַל־נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם” מקבלת במדרש טעם מובהק:
> “שלא יעשו אותו עבודת כוכבים” (בראשית רבה).
כלומר, יעקב חושש שמותו יהפוך למוקד פולחני. זהו חשש עמוק: הפיכת אדם מת לאובייקט קדושה היא עיוות של עבודת ה’. כשם שנפרעים מן העובד – כך נפרעים מן הנעבד. אין קדושה במוות, ואין להפוך את המת לאליל.
המסר ברור: גם אדם קדוש כיעקב אבינו – מקומו אינו בפולחן מוות, אלא בזיכרון חי ובדרך ממשיכה.
חז”ל: עולם של מעשה ולא של המתנה למוות
חז”ל חזרו והדגישו שעיקר עבודת ה’ היא בעולם הזה.
> “יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא” (אבות ד, יז).
לא משום שהעולם הבא חסר ערך, אלא משום שהעולם הזה הוא מקום הבחירה, העשייה והחיים. רק כאן אפשר לקיים מצוות, לבנות חברה, לתקן עוולות ולהרבות חיים.
גם האמירה הידועה:
> “אין דורשין אל המתים” (דברים יח, יא),
קיבלה אצל חז”ל משמעות עקרונית: אין לפנות אל עולם המוות כדי לחפש אמת רוחנית. הנבואה, התורה והחיים – כולם שייכים להווה החי.
“וחי אחיך עמך” – מוסר של חיים
העדפת החיים באה לידי ביטוי גם במוסר החברתי. התורה אינה מסתפקת בקדושת היחיד, אלא דורשת חברה שמאפשרת חיים:
“וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ” (ויקרא כה, לו).
חז”ל למדו מכאן עקרונות של סיוע, צדקה, הלוואה והעדפת קיום אנושי בכבוד. גם כאן – החיים קודמים, והעיסוק במוות אינו יוצר מוסר, אלא דווקא החיים המשותפים.
סיכום: יהדות של בחירה בחיים
מן הפסוקים, מן המדרשים ומכל רחבי ספרות חז”ל עולה קו אחד ברור:
היהדות מבקשת מן האדם לא להתבונן במוות כמרכז, אלא לבחור בחיים כדרך. המוות קיים, מוכר ומכובד – אך אינו אידיאל, אינו מושא פולחן ואינו מוקד רוחני.
התורה מדריכה את האדם לחיות: לקיים מצוות כדי לחיות, ללמוד כדי להחיות את הנפש, לבנות חברה שמקדשת חיים, ולהתרחק מתרבות של מוות, פולחן מתים או קדושה שבניתוק מן העולם.
ולכן הציווי “ובחרת בחיים” איננו המלצה – אלא הגדרת הזהות היהודית עצמה:
תורת חיים, לעם חי, בעולם חי.