ובחרת בחיים...
בין מיצרי הזיכרון- בין יום השואה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, אנחנו מבקשים את התקומה לחיות, ולא למות. התורה מצווה אותנו לזכור, אנחנו מחוייבים לא לשכוח. בהיבט הרגשי ובאופן מעשי, תוך מבט קדימה. ברמה האישית וגם בזו החברתית, מביטים לאחור, לומדים, כואבים, שואבים את הכח ומסיתים את המבט חזרה קדימה. כי מוכרחים לבחור בחיים, אחרת מתים. אי הבחירה בחיים, היא בעצם סוג של מוות. בשבוע הרגיש שבו אנחנו נמצאים, יש גם את ההתנהגות החברתית- את הטקסים, את הנמכת הפרופיל, את הצפירות, את השירים השקטים. וזה מקסים. חברה שלמה מרכינה ראש, משתתפת בכאב הסביבתי, מנסה להתחבר, מנסה ללמוד {ולא תמיד מצליחה}. אבל...קמה למחרת לתקומה, לעצמאות. לבחירה המחודשת בחיים. דיני האבלות ברורים- גינונים סבירים, כאלו שיהיו מקובלים על החברה, עדינים מאוד. כאלה שהרוב המכריע יוכל להתחבר אליהם ולתמוך סביבתית במקור הכאב, במשפחה שנאלצת לספוג טרגדיה. אבל, לא להתמכר לשכול. להיות בו, לא לברוח ממנו, לקבל ניחומים וזהו. לקצוב את זה במקום, בטקס והכי חשוב- בזמן. שבעה ימים- זהו. ביום השמיני, חוזרים לחיים. הקב"ה מצווה אותנו בפרשה שהייתה: "לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת"- אל תהפכו את האבל לפסטיבל. אל תתמכרו לטקסיות הכאב. הכאב הוא אישי ופנימי, אל תהפכו אותו למופע חיצוני. אל תעשו קרחת, אל תתגלחו, אל תשרטו את עצמיכם בתער וקעקוע- העמים שבוחרים במוות, זו נחלתם. אתם בוחרים בחיים. המוות הוא חלק מהחיים. חלק קטן מהחיים. החיים הם הרוב הכריע בחיים. ההתמכרות למוות, הנפילה לאובדניות, עומדת לפתחו של כל מי שאיבד את היקר לו. בכאב הזה, השמש מאיימת לא לזרוח שוב, הפסימיות אורבת בכל פינה, במקום הביטחון תופס הפחד, במקומה של השלווה מונח האי-שקט. ולכן, מגיע הציווי להתאבל ולמצות את זה. ולכן, בא האיסור לא לחרוט בגוף ובעצם בנפש- סימנים שאולי לא יגלידו, גם כשנרצה שזה יקרה. גם כשנחזור להאמין בחיים. ונחזור להאמין בחיים, אם לא נקדש את המוות. "קדושים תהיו" מצווה הקב"ה- תקדש את החיים ותתקדש בעצמך. "במותם ציוו לנו את החיים"- אמירה מרגשת, נוגעת הנאמרת על כל אדם יקר. מותו של זה מזכיר לנו שצריך לחיות, להתגעגע. לזכור ולא לשכוח, אבל... לחיות.
בין מיצרי הזיכרון- בין יום השואה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, אנחנו מבקשים את התקומה לחיות, ולא למות. התורה מצווה אותנו לזכור, אנחנו מחוייבים לא לשכוח. בהיבט הרגשי ובאופן מעשי, תוך מבט קדימה. ברמה האישית וגם בזו החברתית, מביטים לאחור, לומדים, כואבים, שואבים את הכח ומסיתים את המבט חזרה קדימה. כי מוכרחים לבחור בחיים, אחרת מתים. אי הבחירה בחיים, היא בעצם סוג של מוות. בשבוע הרגיש שבו אנחנו נמצאים, יש גם את ההתנהגות החברתית- את הטקסים, את הנמכת הפרופיל, את הצפירות, את השירים השקטים. וזה מקסים. חברה שלמה מרכינה ראש, משתתפת בכאב הסביבתי, מנסה להתחבר, מנסה ללמוד {ולא תמיד מצליחה}. אבל...קמה למחרת לתקומה, לעצמאות. לבחירה המחודשת בחיים. דיני האבלות ברורים- גינונים סבירים, כאלו שיהיו מקובלים על החברה, עדינים מאוד. כאלה שהרוב המכריע יוכל להתחבר אליהם ולתמוך סביבתית במקור הכאב, במשפחה שנאלצת לספוג טרגדיה. אבל, לא להתמכר לשכול. להיות בו, לא לברוח ממנו, לקבל ניחומים וזהו. לקצוב את זה במקום, בטקס והכי חשוב- בזמן. שבעה ימים- זהו. ביום השמיני, חוזרים לחיים. הקב"ה מצווה אותנו בפרשה שהייתה: "לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת"- אל תהפכו את האבל לפסטיבל. אל תתמכרו לטקסיות הכאב. הכאב הוא אישי ופנימי, אל תהפכו אותו למופע חיצוני. אל תעשו קרחת, אל תתגלחו, אל תשרטו את עצמיכם בתער וקעקוע- העמים שבוחרים במוות, זו נחלתם. אתם בוחרים בחיים. המוות הוא חלק מהחיים. חלק קטן מהחיים. החיים הם הרוב הכריע בחיים. ההתמכרות למוות, הנפילה לאובדניות, עומדת לפתחו של כל מי שאיבד את היקר לו. בכאב הזה, השמש מאיימת לא לזרוח שוב, הפסימיות אורבת בכל פינה, במקום הביטחון תופס הפחד, במקומה של השלווה מונח האי-שקט. ולכן, מגיע הציווי להתאבל ולמצות את זה. ולכן, בא האיסור לא לחרוט בגוף ובעצם בנפש- סימנים שאולי לא יגלידו, גם כשנרצה שזה יקרה. גם כשנחזור להאמין בחיים. ונחזור להאמין בחיים, אם לא נקדש את המוות. "קדושים תהיו" מצווה הקב"ה- תקדש את החיים ותתקדש בעצמך. "במותם ציוו לנו את החיים"- אמירה מרגשת, נוגעת הנאמרת על כל אדם יקר. מותו של זה מזכיר לנו שצריך לחיות, להתגעגע. לזכור ולא לשכוח, אבל... לחיות.