ואת...מתוקן

ואת...מתוקן

ואת,הסטת את מבטך הצידה גם כאשר ראית את נשמתי ממש יוצאת מתוך גופי...אליך אבל,לא החזרת מבט.. נגעתי בידייך..קרות ומנוכרות ואת,הדפת את נשמתי מעליך משל הייתי המצורע שבשוק עיניים כבויות,גוף מתנכר לא לילד הזה פיללתי מתכנס לי בשקט בתוך השבר הפרטי.. מעדיף,שיוכרז כאן על שבוע של חושך.. מדוע זה תמיד כך: שמה שניתן לקבל זה לא מה שרוצים לקבל.. יש פה מישהו שכן יודע? מרק.
 
ולך מיכאלה...תודה על הדאגה..

רק,שמרוב דאגה האם השארת משהו גם לעצמך לדאוג? רק שלא יגמר לך.. מרק.
 
למעלה